ויקיפדיה | cc0
דמיינו רגע את עצמכן בגיל 17. דמיינו שמולכן, בשורה אחת, יושבים 40 האנשים הכי חכמים ומלומדים במדינה – ולצידם, המשנה למלך והארכיבישוף של המדינה. בקהל יושבים בכירי החצר, האצולה, הכמורה, ובעצם כל מי שחשוב. וכל הגווארדיה הזו שם למטרה אחת: לבחון את הידע שלך.
‘המבחן’ הזה לא נועד להיות מבחן נייטרלי כמובן, אלא להוכיח לכולם שנשים לא יכולות להיות מלומדות. אבל לתדהמת כולם, את מוכיחה בדיוק הפוך.
כזו היתה חואנה אינס דה לה קרוז, אחת הנשים הגאונות והמופלאות שחיו אי פעם.
קרוז נולדה באמצע המאה ה-17, בכפר קטן ב’ספרד החדשה’ (מקסיקו של ימינו, שהיתה אז תחת שלטון קולוניאליסטי ישיר של ספרד), כממזרה לאב ספרדי ואם ממוצא קראולי. שום דבר בלידתה לא רמז שהילדה תגדל להיות אחת מהסופרות הגדולות אי פעם של התרבות ההיספנית. בילדותה נשלחה להתגורר עם בני משפחתה, שם פיתחה תשוקה עזה ללימודים, תשוקה שלא תעזוב אותה כל חייה.
בתקופה בה נשים נדרשו להיות רעיות מסורות לתפארת וחינוך נשים נחשב כמנוגד לדת הקתולית, קרוז לימדה את עצמה לטינית ושפות אינדיאניות מקומיות. לסבה היתה ספריית ענק והיא קראה שם הכל בשקיקה: אסטרונומיה, פילוסופיה, ספרות קאנונית ומה לא.
כשהיתה בערך בת 12, החליטה דודתה שהגיעה הזמן לשלוח את חואנה לדרכה, ושלחה אותה להתגורר במקסיקו סיטי. תקוותה היתה שחואנה תמצא עבודה בחצר המשנה למלך (מושל ספרד החדשה) ושם תמצא לעצמה חתן.
אבל לחואנה היו רעיונות משלה. היא צדה את עיניה של אשת המושל והפכה במהרה לאחת מהמשרתות החביבות עליה. שמה הלך לפניה בארמון כאחד האנשים המשכילים והמוכשרים של התקופה, והשירים שלה הלכו לפניה.
המצב בו אישה מסתובבת בארמון ומביעה את דעתה לא מצא חן בעיני המושל, שמצידו הציע לה הצעה מפתה: 40 המשכילים והמלומדים הכי גדולים של החצר שלו יבחנו את הידע שלה. אם אכן יימצא שהיא חכמה כמו שאומרים – היא תהפוך למורה הפרטית של בתו, ואם לא – ידע הציבור שנשים וחינוך לא הולכים ביחד.
אז כולם התכנסו בחצר, ושם, כולם חזו בפלא: ילדה קטנה, בת 17 לכל היותר, עומדת מול כל חכמי ומלומדי החצר ומשיבה ברהיטות ובשנינות לכל השאלות. למושל לא נותר אלא למנות את חואנה לתפקיד הנחשק של מחנכת בת המלך.
אבל זה לא סיפק את חואנה. התשוקה הגדולה ביותר שלה בחיים היה ללמוד. את כל זמנה הפנוי הקדישה לספרים ולמילה הכתובה, ובמהרה שירי האהבה שכתבה הפכו לידועים בכל רחבי הממלכה הספרדית. מכיוון שהעולם של אותה תקופה לא ידע להכיל נשים חכמות ורווקות, היא החליטה להיכנס למנזר, שם המשיכה ללמוד ולכתוב כל חייה – וזה כמעט עלה לה בחייה.
בשנת 1690, כומר מקומי פרסם בעילום שם וללא ידיעתה, דברים שכתבה חואנה כפרשנות לאחד מהפרשנים התיאולוגים הגדולים. הכומר פרסם את הדברים בחוברת עם דברי הסבר שנועדו להבהיר מדוע חואנה שוגה, כשהכוונה המוצהרת היתה להבהיר אחת ולתמיד מדוע אסור לנשים לעסוק בענייני תיאולוגיה. אך עצם העיסוק בפרשנות של חואנה היה סטירת לחי שהכנסייה לא יכלה לספוג: אשה עוסקת בעניינים תיאולוגים? זה הרי בניגוד לחוק.
לחץ רב הופעל על חואנה שתשחרר הודעה פומבית ‘שתודה בטעותה’, אבל לתדהמת כולם היא עשתה בדיוק את ההיפך: היא כתבה פמלט ארוך שטען בלהט שגם לנשים מותר לעסוק בענייני תיאולוגיה. בין היתר היא כתבה ש”אפשר בהחלט להתפלסף בזמן הכנת ארוחת ערב” ( One can perfectly well philosophize while cooking supper). למעשה, מדובר בפמפלט הפמיניסטי הראשון באמריקה (הדרומית או הצפונית), המון המון שנים לפני הספרג’יסטיות ויתר חבריהן.
האינקוויזיציה הספרדית לא אהבה את הפמלט הזה – בלשון המעטה. כומר שהעז להגן עליה בפומבי נאסר, ורק החיבה העזה שרחש הציבור לשיריה עמדה לזכותה. מעל כולם, הגנה עליה אשה אחת במיוחד: אשתו של המושל דאז (שהחליף את המושל ששם אותה למבחן), ושבתקופות מסוימות היתה גם המאהבת שלה.
היום נחשבת קרוז לאחת הגיבורות של מקסיקו, ועד ספטמבר האחרון פרצופה עיטר שטרות של 200 פיזו (אז הוחלף השטר, וכיום על השטר מוטבעים פרצופיהם של שני גברים, לוחמי חופש למען עצמאות מקסיקו).
