בקרוב אצלי?

גילי בסון עוברת חוויה דתית ראשונית כאישה ומנסה לברר מה המקום שלה בדת כמישהי שנולדה מחדש

היחסים שלי עם הדת היו תמיד לא שגרתיים. אני מאמינה שיש אנרגיה מסוימת שמנחה אותנו, כוח שבא מבפנים.

נכון שעליתי לתורה, אבל ממש לא לקחתי על עצמי את המצוות המצופות ממני אחרי שזרקו עלי סוכריות בבית הכנסת בבאר שבע בגיל 13. היום, מנקודת המבט שאני נמצאת בה , זה הזוי לחשוב על הילד שהייתי ועל האישה שגדלתי להיות.

אני בעד אמונה. היא מחזקת, מעצימה ונותנת לנו את האפשרות לדבר על עצמנו בתקווה שמישהו שומע. כאשר בעצם הקול הזה הוא פנימי, תודעתי, ומי שצריך לענות הוא רק אנחנו.

כשחזרתי לארץ אחרי שנבראתי מחדש, חשבתי הרבה על תפקידי עכשיו. עברתי ברית וגם ברית חדשה, נקבה נבראתי מצלם אדם, זה שהייתי וזו שאני היום. אני זוכרת שהרהרתי במחשבה על להדליק נרות שבת כמו סבתא, כמו אמא, כמו שלימדו את אחותי הבכורה. לשים מטפחת ולברך, לאסוף את האור אל עייני ולקבל עליי את השבת. בסוף זה לא קרה, אולי פשוט כי לסופ"ש שלי יש את הטקס שלו והוא לרוב כולל ברכה על כוס וויסקי כשאני על עקב דק במועדון מבלה ושמחה על שהכל נהיה בדברו.

השבוע הזה ידעתי שלא אופיע במסיבת רווקות זרה אלא אשמח כלה מיוחדת במינה – חברה מהתיכון שמצאה את אשר על ליבה והחליטה להתחתן. פעם ראשנה שאני ברשימת המוזמנות ולא זו שמוזמנת כדי לבדר. למעשה, המתחתנת שלנו החליטה שסקסולוגית, חשפן או מלכת דראג זה לא בשבילה, היא רוצה ארוחה ושילוו אותה ל"מקווה"….

עוד בנושא:  "הייתי אדם שלם בזכות עצמי, אבל בקנקן הלא נכון"

לטקס הדתי הזה יש שלבים ואישורים שכל מתחתנת בישראל צריכה לעבור, מנהג נשי מובהק. היא הזמינה גם אותי באופן אישי, צלצלה אליי כמו אל כולן כמובן מאליו, הרי עכשיו שאני חברה שלה לכל דבר ועניין ברור לה שאני צריכה להיות, ואני הרי אף פעם לא הייתי, לא ראיתי ולא הייתי בצד הזה של הדת.

סיפרתי לחבר הכי טוב בטלפון שאני אורזת תיק ומארגנת נסיעה דרומה. הוא מצידו, התחיל להעלות כל סנריו אפשרי, שכמובן כבר התחיל להתנגן אצלי בראש עוד לפני שהוא הגה אותו למילים. לדבר איתו לא היה קול פנימי או רחשי תפילה שלא נענית, לא שיחה עם אלוהים שכן הפעם יכולתי גם לענות. ואכן עניתי. החששות, הפחדים, השאלה 'מה יכול להיות' כבר לא רלוונטית. אני סיימתי להתמודד. הוזמנתי ואני הולכת. אם הסביבה צריכה להתמודד עם הסוגיה שהיא אני, זו התמודדות שלה, לא שלי. אם לאלוהים יש מה להגיד לי שירד ונדבר, אשמח להבין מדוע ברוך הוא שעשני כרצונו.

עליתי על האוטובוס לבאר שבע ואל הבית של אימי, היא בחו"ל ואני על שידת האיפור שלה מחטטת ומנסה מוצרים, הפעם בלי לפחד שיתפסו אותי, בלי להרגיש שאני עושה משהו לא בסדר. סיימתי במהירות ולבשתי את הבגדים שתכננתי: צמוד וחסוד היה הקונספט שבחרתי. הדרך לבית הכנסת הייתה רצופה בשירי חינה בפול ווליום, שריקות וצפצופים שליוו את הכלה ולא היו מביישים אף שמחה בכפר ערבי.

אני עומדת שם, נפעמת מהקולות ומישירה מבט אל הבלנית, כאילו מחכה לבדוק אם תמצא בי כתם או רבב שיעיד שאני לא ראויה להיות שם, שאני לא בריאה של אלוהים

הגענו למה שהיה נראה כתור לרופא אלילים. נשים נכנסות כאשר כל אחת מלווה בשירי הלל, אוחזות באימן בדרך אל הבלנית שתקבע את טהרתן ותטביל אותן שבע ברכות אל החופה והקידושין.

עוד בנושא:  ברוכה הבאה שרית, עכשיו את חופשיה לעשות את כל מה שנמנעת מלעשות עד עכשיו

אני עומדת שם, נפעמת מהקולות ומישירה מבט אל הבלנית, כאילו מחכה לבדוק אם תמצא בי כתם או רבב שיעיד שאני לא ראויה להיות שם, שאני לא בריאה של אלוהים. היא מסתכלת בי במבט אדיש וחומקת מעייני. היא לא רואה בי שוני, לא בודקת בציציות, עוד אחת מיני רבות שפוקדות אותה ומלוות חברה לטקס הקדוש.

החברה יוצאת אחר הטבילה בשיער רטוב ומבט מבוהל, היא מוקפת בנו החברות ובלבוש לבן נראית כבתולה שהועלתה קורבן למען אל, היא מברכת כל אחת במציאת הבעל שלה, בזיווג ראוי ולא פוסחת גם עליי. אני מרגישה שייכת תחת בית אלוהים, מוגנת בטהרה נשית מכל רע, מכל חשש, מכל סנריו שכבר לא קיים אצלי.

מסתבר לי שהאמרה הקולחת "עד החתונה זה יעבור", שנאמרה על ידי כל גננת בכל פעם שהילד שהייתי נפצע, תקפה וצודקת וזה אכן עבר.

ואם יש צדק במשפט האלמותי הזה אז אולי גם באמרה "בקרוב אצלי?"

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

עכשיו בוודג'

אסור לפספס!

עקבו אחרינו

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן