pride flag | futursonic | CC BY-NC 2.0
סוף סוף זה קרה. לאחר אמתלות ודחיות רבות הצלחתי להושיב את עצמי בכוח ולקרוא את ההצעה להוספת פסקת התגברות לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואף חלק משמעותי מהדיונים לגביה.
אני מוצא אתגר רב בניסיון להעביר לכן בכתב את התהליך הנפשי והמורכב שעברתי תוך כדי קריאת המסמך הזה, שבאופן שאומר דרשני אף אחד, חוץ מבודדים, לא באמת מבין את המשמעות העצומה שלו על אופי השלטון הישראלי, ובהשלכה מכך על הקהילה הגאה. חברותיי היקרות, אין מבוהל ממני לבשר לכן שישראל נמצאת בדרכה להיות תאוקרטיה טוטליטרית. כן כן – החוק הזה אשר יטול מביהמ”ש העליון ביושבו כבג”צ את הסמכות לבטל או לשנות חוקים הנוגדים את זכויות האדם, יהפוך את שלטון המדינה למשטר שמתיימר לייצג את ה’ ועל הדרך לרמוס זכויות אדם, תוך מחיקת כל שריד דמוקרטי. במידה והחוק הזה עובר, קהילה יקרה שלי, אנחנו די אבודות.
אני ממש משתדל שהטור הזה יהיה מעניין, אבל לצערי אני מוכרח לשעמם אתכן מעט עם פרטים על המערכת הפוליטית בישראל כדי להסביר לכן את משמעות החוק הדרקוני שעומד לעבור בישראל, ואת השלכותיו על הקהילה הגאה (וכל קבוצה אחרת שלא מוצאת חן בעיניי בנט, שקד, ביבי ואחרים).
כידוע לכולם, הכנסת היא הגוף המחוקק. תפקידה העיקרי של הכנסת הוא לחוקק חוקים וכך להתוות את המשפט והחוק במדינה. כפי שמקובל במשטרים פרלמנטריים אחרים, גם בישראל הרשות המבצעת (הממשלה) צומחת מתוך הפרלמנט. אולם כדי שמערכת דמוקרטית תפעל כפי שמערכת דמוקרטית אמורה לפעול, יש צורך שמנגנון האיזונים והבלמים יפעל כראוי. בישראל יכולות הפיקוח והבקרה של האופוזיציה על הקואליציה, דרך מסגרת הפרלמנט, הוכהתה עם השנים והפכה להיות נטולת כל ארס. אחד מהתפקידים החשובים ביותר של הכנסת הוא הפיקוח והבקרה על הממשלה. כעיקרון לכנסת יש כלים רבים לבצע תפקיד זה שלה: דיונים במליאה, דיונים בוועדות, הצעות לסדר היום, שאילתות, וכמובן מלכת המלכות – הצעת אי-אמון. כאשר מביטים בשורה זו של אמצעים דרכם הכנסת יכולה להגביל את הממשלה, נדמה שהמצב אינו גרוע. אולם כלים אלו הפכו בישראל ללא יותר ממושגים אבסטרקטיים שכל השפעה פרקטית שיש להם על פעולות הקואליציה ועל שליטתה בהליכי החקיקה בכנסת, מקרית בהחלט.
כאמור, אמצעי ההגבלה העיקרי של הכנסת הוא יכולתה להביע אי-אמון בממשלה. אולם באופן מעשי, שלא כמו בדמוקרטיות אחרות, בישראל מדובר בכלי שחוץ מקצת רוח לא עושה כלום. מכיוון שהמשמעת הסיעתית בישראל כה חזקה, הממשלה זוכה לתמיכה מוחלטת ואוטומטית בכל פעולותיה ועמדותיה מצד חבריה. הבעיה היא שכדי להעביר הצבעת אי-אמון ולפרק ממשלה נדרש רוב קונסטרוקטיבי, ולעולם לא ניתן להשיג רוב זה כאשר המשמעת הסיעתית כה חזקה. זאת משום שתמיכה בהצבעת אי אמון על ידי חבר/ת קואליציה פשוט תשתמע כפרישה ממנה – ולכן חברי הקואליציה יימנעו מלצאת כנגד החלטות הקואליציה, או חקיקה שהקואליציה יוזמת ומקדמת, מתוך פחד להיות מסולקים ממנה. גם השימוש הבלתי פוסק של האופוזיציה בהצעות אי-אמון הכהו את עוצמתן עוד יותר. נוסף על כל זאת, בישראל ישנו מצב מוזר בו רבים מחברי הכנסת מכהנים בממשלה כשרים וכסגני שרים וכך יכולות הבקרה והפיקוח מוגבלות ומעורפלות עוד יותר.
לסיכום – המבנה הפוליטי בישראל הוא מבנה בו אין גבולות אמיתיים בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, בו החקיקה שיוצאת לפועל מותווית ומנוהלת על ידי הקואליציה, ובו אין לכנסת יכולת אמיתית להגביל את הממשלה שכאמור מנהלת את הליכי החקיקה בכנסת.
במדינת ישראל שלאחר פסקת ההתגברות, תוכל הקואליציה לחוקק חוק לפיו אסור להעסיק לסביות במשרות ייצוגיות. ביהמ”ש העליון כמובן יפסול את החוק או לפחות ישנה אותו מהיסוד, ואז כל שהכנסת תצטרך הוא להעביר את החוק שוב ברוב של שבעים חברי כנסת – כדי שמציאות זו של הפליה קשה של לסביות תאושרר לנצח – שום גוף או רשות אחרת לא יוכלו לשנות זאת חוץ מהכנסת עצמה
על רקע זה, הרשות היחידה שמהווה איזשהו כוח מגביל על השלטון הוא בית הדין הגבוה לצדק. ואכן במשך השנים בג”צ שינה ואף ביטל חוקים מסוימים בהם ראה סכנה לדמוקרטיה הישראלית או פגיעה בלתי מתקבלת על הדעת בזכויות אדם. העניין הוא שהממשלה שלנו, כמובן, לא כל כך מתחברת לרעיון שחוקים שהיא עבדה קשה כדי לקדם ולהוציא לפועל מתבטלים בהחלטת בג”ץ – וכאן נכנסת לתמונה פסקת ההתגברות. פסקת ההתגברות, אם תתווסף לחוק זכויות כבוד האדם וחירותו, תאפשר לכנסת לתקף חוקים שבוטלו על ידי ביהמ”ש העליון כל עוד ישנו רוב מוסכם של חברי כנסת, כאשר חלק מהדיון על הצעת החוק החדשה סובב סביב השאלה האם זה יהיה רוב של 61 ח”כים, כפי שדורשות חלק מחברות הקואליציה, או 70 ח”כים, כפי שדורשת מערכת המשפט.
כך בעצם מבג”ץ תילקח הסמכות לבטל חוקים רומסי זכויות אדם: “קבע בית המשפט העליון, בהתאם לסעיף 15א לחוק יסוד: השפיטה כי חוק אינו תקף משום שהוא סותר הוראה של חוק- יסוד (להלן – חוק סותר), יעמוד החוק הסותר בתוקפו חרף הסתירה אם קבעה הכנסת במפורש, בחוק שהתקבל ברוב של שבעים חברי הכנסת בקריאה השלישית, לאחר שהונח בפניה פסק דינו של בית המשפט העליון, כי החוק האמור יהיה תקף על אף האמור בחוק-היסוד (להלן – הוראת התגברות).” [ס’ 11(א) להצעת חוק יסוד: החקיקה (חוק ההתגברות)].
ניתן היה להעלות על הדעת מבנה מרוכך יותר, שתואם לגרסא הקנדית בה אף אחת מהרשויות לא “אומרת את המילה האחרונה” אלא יש תמיד מקום להבעת ביקורת והגבלה. במקום זאת נתניהו העדיף לקדם את המודל הבריטי הקשוח, שאמנם מתאים למערכת הפוליטית הבריטית, אך אינו מתאים למערכת הפוליטית בישראל שמהווה כלי בידי הקואליציה לנסות לכפות את דעת הרוב על חשבון זכויות המיעוט (והרי הגנה על זכויות מיעוט מפני עריצות הרוב היא מהות דמוקרטית).
ראוי לציין שבג”ץ מאוד משתדל לרסן עצמו בביטול חוקים של הכנסת. ביחס לדמוקרטיות אחרות בג”ץ פסל מעט חוקים (18 עד היום). כמו כן, מקריאה של מאות פסקי דין אני יכול להגיד בפה מלא שבג”צ פוסל חוקים כמוצא אחרון בלבד – כאשר באמת נצפית פגיעה חמורה בזכויות אדם או סכנה לדמוקרטיה הישראלית.
הגיע הזמן להתעורר לפני שאסור יהיה לנו להפגין אהבה בציבור, לפני שתינתן גושפנקא מדינית להפעלת אלימות כלפינו ולפני שישלחו אותנו לטיפולי המרה בחסות ובכפיית החוק
במדינת ישראל שלאחר פסקת ההתגברות, תוכל הקואליציה, לצורך הדוגמה, לחוקק חוק לפיו אסור להעסיק לסביות במשרות ייצוגיות. ביהמ”ש העליון כמובן יפסול את החוק או לפחות ישנה אותו מהיסוד, ואז כל שהכנסת תצטרך הוא להעביר את החוק שוב ברוב הנדרש – כדי שמציאות זו של הפליה קשה של לסביות תאושרר לנצח- שום גוף או רשות אחרת לא יוכלו לשנות זאת חוץ מהכנסת עצמה. אם כך, כאשר חוק ההתגברות יצא לפועל, מבג”צ תילקח הסמכות והיכולת להוות את הרסן המשמעותי האחרון כנגד שלטונות המדינה, ואז נישאר במצב שכביכול ישנה הפרדת רשויות, אך רק רשות אחת בפועל תשלוט ותתווה את סדר היום שלנו. במילים אחרות – ייוולד במדינת ישראל שלטון טוטליטרי.
כאן יש לציין את מעורבותה הדומיננטית של “הבית היהודי” בקואליציה ובקידום הצעת החוק. כולנו כבר מכירות את עמדתה של מפלגה חשוכה זו בנוגע לקהילה הגאה. רק תארו לעצמכן אלו חוקים מפלגה זו, שיושבת במרכז הקואליציה תוציא לפועל בנוגע לקהילה הגאה, ומה יקרה כאשר לא יהיה גוף אמתי בעל היכולת להגביל אותה מלעשות זאת. ממש קשה לי לומר את המילים הבאות ואף להאמין בהן מרוב שהן נשמעות לי רחוקות ומופרכות – אך אני חושב שהגיע הזמן להתעורר לפני שיוקמו מחנות ריכוז לחברות וחברי הקהילה הגאה, לפני שאסור יהיה לנו להפגין אהבה בציבור, לפני שתינתן גושפנקא מדינית להפעלת אלימות כלפינו ולפני שישלחו אותנו לטיפולי המרה בחסות ובכפיית החוק. הגיע הזמן למחות בכל כוחנו כנגד רמיסת השאריות שנותרו מהדמוקרטיה הישראלית. אנו צריכות להתעורר ולזעוק זעקה חזקה לפני שיילקחו מאתנו כל זכויותינו ונמצא את עצמנו תחת דיכוי. חברותיי – לא מדובר בעוד מאבק פוליטי חסר חשיבות, מדובר במאבק שמשמעותו לגורלנו חסרת תקדים. צאו, ומחו!
