בעידן הפינקווש שאנחנו חיים בו, מעטות הפעמים בהן אנו פוגשים א.נשים שאומרים לנו את האמת. את כל האמת בפנים. הסרט "קיקי" הוא דוקו גאה ובועט שיגרום לכם למחוא כפיים ולהאמין שיש עתיד אחר
קיקי הוא סיפור של אנשים שחיים את החיים שלהם בלי להתבייש בלי להתנצל. עד הסוף. לרובם אין ברירה, הם לא יכלו אחרת, בנסיבות החיים שלהם. בעידן שלנו אחרות עדיין נחשבת לרעה, נשיות נחשבת למבזה ומוחצנות היא פשע. מעט פעמים בחיים שלנו יוצא לנו לראות א.נשים שלא מפחדים להיות עצמם, שנכנסים בכל הכוח שלהם בחיים, לא מוותרים, שורדים ואחרי כל זה עוד ממשיכים להיאבק ורואים אל מול העיניים שלהם את העתיד, את הנוער.
הסרט מביא אל המסך תיעוד בן 4 שנים של קבוצת אקטיביסטים ניו יורקרים שמפעילים ומשתתפים במופעי הקיקי. למי שלא ראה את "פריז בלהבות", שיצא ב-1990, זו תהיה חוויה מרעננת והצצה מעניינת לתרבות שעדיין לא עשתה עלייה לארץ הקודש. מופעי הקיקי מעלים אל הבמה את כולם ואת כולן. בכל ערב כזה יש קטגוריות תחרות ופאנל שופטים, והמתמודדים מציגים פרפורמנס כלשהו על הבמה. אם את טרנסית בתחילת תהליך השינוי המגדרי שלך ואת רוצה לחגוג את הנשיות שלך- זה המקום. אם את לסבית גברית וקשוחה שרוצה להקצין את הגבריות היומיומית ולהפוך לערב אחד לשחקן גדול מהחיים- שם תוכלי לעשות את זה. אם אתה הומו נשי ועדין שמעדיף את מחלקת הנשים בחנויות בקניון- שם תוכל לעלות על עקבים ולהיות מה ומי שבא לך. זה סוג של דראג, רק בגרסה גדולה, מוקצנת, תחרותית ומקצועית.
לחגוג. להסתכל. לפעול
מה שמדהים בתרבות הקיקי זה שהיא הרבה יותר מספקטקל מהמם של ביטוי אישי ואהבה. הא.נשים שמוצגים לנו בסרט לקחו את תרבות הנגד של ״מופעי הסלון״ (אין עדיין ביטוי בעברית למופעים המהממים האלה) והתחילו להוציא את זה החוצה. הם הפכו את המופע, הפרפורמנס, לתרבות. הם יצרו קהילה מעצימה ותומכת סביב המופעים. הם הפכו את ההתאגדות שלהם.ן סביב המופעים וההכנה שלהם למשפחה, ואת הכוח המשפחתי-קהילתי הזה לכוח חברתי של שינוי.
הכוח של הסרט, בהתאם לזה, הוא בנראות. לאורך הסרט הבמאית, שרה יורדנו, מציבה לנו את הדמויות מול המצלמה ונותנת לנו להסתכל עליהם, נותנת להם להסתכל עלינו, ישר בעיניים. היא נותנת להם קול להגיד את כל האמת שלהם. את כל הכאב ואת כל הגאווה. הנראות היא לא ליופי, היא לא לאקזוטיקה. אנחנו שומעים סיפורים קשים של אנשים שהחיים לא האירו להם פנים. שנאלצו לעבור דברים לא קלים אך ורק בגלל שהיו להט״בים. הם עומדים מול המצלמה ומספרים לנו הכול. בלי להתנצל ובלי להתבייש. הם לא מפחדים להיות מי שהם. ובמידה רבה, תרבות הקיקי הביאה אותם לאיפה שהם היום. והסרט- מביא אותם אלינו, שנפיץ את הבשורה. הוא עושה זאת באמצעים הכי ישירים, הכי בנאליים של הקולנוע הדוקומנטרי. יורדנו לא מחפשת להתיפייף, היא רוצה להגיש את הדמויות, הסיפורים, האווירה והתרבות ישר בפנים ולהנגיש לנו אותם.ן. בסופו של דבר התוצאה מעוררת המחשבה והגאווה היא הצטברות של מפגן כוח וחולשה שמנוכסת לכוח.
פוצ׳י, אחת הדמויות בסרט אומר: ״ווי אר סטרונג אז פאק״. הוא אומר את זה אחרי שפינו אותו מהדירה ביום בהיר אחד, בדיוק כשחזר מכנס גאה בבית הלבן בתור פעיל למען נערים להט״בים חסרי בית. הוא הצליח לעבור את המשבר הזה בזכות המשפחה הזאת שהוא בנה לעצמו דרך הקיקי. וזה המסר שלו- אנחנו פאקינג חזקים. כשאנחנו ביחד.
הסרט נותן לנו להבין שיש עוד מאבק עצום לפנינו. שעד שלא נוכל לחיות בביטחון, עם זכויות אמיתיות, אנחנו לא יכולים לנוח. והדרך לעשות את זה היא באמצעות סולידריות, אהבה לאחר, קבלה של האחר, בתוכנו, בתוך הקהילה שלנו. רק ככה נוכל באמת לנצח. תקווה זאת מילה שלא נאמרת בקלות בעידן המייאש הזה שלנו ומעט פעמים יש סרט שמעורר תחושה שאולי התקווה זאת קיימת.
