אנחנו המהפכה – והיא לא נראית מבטיחה במיוחד

צילום: צילום מסך מתוך הפרומו. באדיבות קשת

המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש שראיתי את “אנחנו המהפכה” מופיעה בלוח השידורים של קשת היתה – איך לא שמענו על הסדרה הזו עד עכשיו? איך הצליחה קשת, ענקית התקשורת ואשפית היח”צ, לשמור על פרופיל נמוך בכל הנוגע לסדרה חדשה של יוצר מוערך כמו מאור זגורי המלאה בשחקני איי ליסט כמו עוז זהבי, אגם רוטברג ומאור שוויצר?

בבחינה נוספת של משבצת השידור הבנתי שכבר לא מדובר בסדרה, אלא  בסרט טלויזיה, המתואר כסרט דרמה תיעודי, המציג את סיפורם של שלושה צעירים שנפגשים בנסיבות טרגיות שכוללות פיגוע שנאה בהפגנה של הקהילה הגאה. השלושה, שכל אחד מהם מסמל חלק נפרד ושונה בחברה הישראלית, מתאהבים ויוצאים להנהיג מחאת אוהלים על זכותם להתחתן בשלישייה.

אפשר לבקר את הסרט על התסריט – ולומר שהוא מלא בחורים עלילתיים, שאפילו הישבן של שוויצר והחזה של רוטברג לא מצליחים להסתיר, מזירת פיגוע שמתרוקנת תוך שניה, דרך הטרדות מיניות שמתקבלות בסלחנות על ידי המוטרדות ועד ללילה משותף באוהל של פצועת פיגוע עם גבר נשוי וגבר מטריד מינית.

אפשר לבקר את הסרט על הביצוע – ולומר שהדידקטיות ודיקלום הטקסטים מזכירים יותר מחזה המיועד ומבוצע על ידי תלמידי תיכון, שבו מנסים, במהלך שעה וקצת, להעביר לתלמידים את כל המסרים החשובים הקיימים בערך – שנאה, להטבפוביה, קבלת השונה, הטרדות מיניות, טרור, פוליטיקה, חברה ודמוקרטיה.

אפשר לבקר את הסרט על התוכן – ולומר שזהו סרט שמרוב שיש בו הרבה אין בו כלום. מאבקים בין אשכנזים למזרחים, תל אביב לירושלים, חיילים למשתמטים, להט”בים לחרדים, כולם נכנסים לתוך שעת צפייה אחת. היו שהסבירו שהאשכנזי העדין, המתנשא ויפה הנפש (זהבי) והמזרחי הלאומני, הישיר והחרמן (שוויצר) הם אנלוגיה לשני חלקי העם שרבים על מדינת ישראל (רוטברג). אם כך, מהי האלגוריה לסצנה בה המדינה חושפת את שדיה כדי לגרום לחלקי העם להפסיק לריב?

צילום: צילום מסך מתוך הפרומו. באדיבות קשת

אבל לבקר כבר ביקרו מספיק, ולי מתחשק קצת לפרגן, ולכן אתמקד בנקודת המבט הלהט”בית – שכן מדובר בסרט להט”בי לחלוטין. וככזה, לא מוצלח ככל שיהיה, יש בעשייתו ובהקרנתו חשיבות.

קודם כל בעצם העובדה שיוצר מוערך שהוא הטרו בחר לעשות סרט להט”בי. ו”אנחנו המהפכה” הוא בהחלט כזה – הוא נפתח בתיעוד של פיגוע ירי נגד הקהילה הגאה במהלך הפגנה על זכויות הקהילה, נמשך בדיון ממושך על הלגיטימיות של הקהילה הלהט”בית במרחב הציבורי הישראלי ומסתיים בדילמות של זוגיות והורות אחרת. יחד עם זאת, חשוב לומר כי הקהילה הגאה של ישראל 2020 כבר לא מסתפקת בפירורים, גם כשמדובר בייצוג תרבותי. אנחנו לא מתמוגגים מכל סרט או סדרה שעושים עלינו, העיקר שיעשו, ויש לנו ציפיות גם לגבי הייצוג שלנו בתכנים השונים. ו’אנחנו המהפכה’ רחוק מלעמוד בציפיות.

שנית – הנושאים שהוא מעלה. נושא פשעי השנאה נגד להט”בים, שמהווה פה רקע להיכרות בין הדמויות, הוא נושא חשוב שעדיין לא עסקו בו כראוי. אמנם נעשו תכניות וסרטים תיעודיים על הרצח בברנוער והרצח במצעד הגאווה בירושלים, אך בצפייה בתכניות תיעודיות תמיד נשארים עם תחושה של צפייה בעניין חדשותי קצת רחוק ולא נוגע, בעוד היצירות של זגורי ידועות כיצירות ששואבות השראה מהישראלים עצמם וגורמות לצופים וצופות מכל חתכי האוכלוסיה להזדהות עימן.

גם נושא הפוליאמוריה הוא נושא חדש יחסית וסצנת אהבה בין שלושה שחקנים מוכרים ומוערכים בפריים טיים היא לא עניין של מה בכך. במיוחד בישראל שנת 2020, שהופכת ליותר ויותר שמרנית ומסורתית. וכמובן, נושא המחאות החברתיות, ובהן גם המחאה הגאה ושאלות בנוגע להשפעתן, טיבן ועתידן כגורם משפיע על החברה הישראלית.

ושלישית מוסר ההשכל – ריבוי הנושאים בסרט גורם לאינספור מסרים קלישאתיים לעוף באוויר, ומי יודע כמה עוד נותרו על רצפת העריכה, כך שכל צופה יכול לצאת עם שאלות, מחשבות ומסקנות אחרות לחלוטין. המחשבה שאני נשארתי איתה היא בנוגע לגורל המחאה הגאה, והמסר שמעביר הסרט בנושא הזה (גם אם הוא לא התכוון לזה) הוא מדכא במיוחד.

סופו של הסרט, שאולי נכתב מחדש כדי להתאים לתקופת הקורונה הנוכחית, מראה לנו מה עולה בגורלן של המחאות הצודקות ביותר ושל המהפכנים הפוטוגנים ביותר – שמוצאים את עצמם חיים חיים אפורים ומשעממים בין ארבע קירות (וכאן הקורונה היא רק תירוץ), ונאבקים עם מערכות יחסים צולעות, שאפילו זכרונות המהפכה לא מצליחים לעורר.

הצילומים החדשותיים מתוך המחאות השונות שהתקיימו כאן בשנים האחרונות, ממחאת האוהלים, דרך מחאת הלהט”ב ועד מחאת האתיופים, מזכירים לנו את המציאות העגומה שלנו, בה המחאות פורצות בסערה ומתאדות באותה המהירות. הנושאים המתדלקים את המחאות מתחלפים וכך גם מובילי המחאות, אך כל דם צעיר שבא לעשות את השינוי גומר בסופו של דבר באותו המקום, מראשי המחאה החברתית שהופכים לפוליטיקאים מאכזבים ועד למנהיגי המחאה הגאה שמפזרים הבטחות שאף אחד לא מצליח לאסוף.

וזה אולי מה שמסמל יותר מהכל את המחאה של הקהילה הגאה – קהילה צבעונית, דעתנית, שמאמינה במאבק ומובילה מהפכה כמו גיבורי הסרט וכמו רבים לפניה. אבל השנים חולפות והקיצים מתחלפים, ומ-80 אלף מפגינות ומפגינים בכיכר שדורשים שוויון מלא עברנו להסתפק בפוסטים מעוצבים בפייסבוק שחוגגים שינוי טכני של טפסים.

כי זהו טיבן של מהפכות בישראל – הן מתחילות בהבטחה גדולה מהחיים ומהר מאד מוצאות את עצמן נאבקות על קיומן. והמהפכה הגאה לא שונה – אנחנו המהפכה, והיא נראית כמו סרט רע.