Grandparents | CC0
הבן שלנו בן ה-19 יצא בפנינו מהארון. אנחנו מקבלים את דרך החיים שלו ושמחים שהוא סיפר לנו, השאלה היא מה אנחנו עושים עכשיו? הוא מאד בוטה בהתנהגות שלו, אז אנחנו מעדיפים לספר בעצמנו למשפחה המורחבת, אבל לא יודעים איך. איך מספרים לסבתא? מאיפה מוצאים את האומץ להתמודד עם התגובות של הסביבה? ואולי כדאי בכלל להשאיר את זה בתוך המשפחה? בכל זאת עניין פרטי שלו.
לספר או לא לספר לקרובים הוא עניין אישי מאוד. הדבר החשוב ביותר הוא לבדוק עם הילד מה הוא חושב על כך ולזרום איתו.
כמובן שלא חייבים אם לא מרגישים בנוח וגם לא צריך לעשות ”טקסים” מיותרים. החוכמה היא לזרום ולזכור שאין סודות, כאשר החשוב ביותר הוא האושר של הבן שהוא אדם צעיר שמאוד קשה לו.
דעו לכם שלבנכם בן ה-19 היה הרבה הרבה יותר קשה להבין ולקבל את עצמו והקושי שלכם הוא כאין ואפס מהקושי שלו.
יכול להיות שגם הבוטות והאגרסיביות מצידו שאתם מציינים, הן סוג של התגוננות. אם תפגינו כלפיו אמפתיה יכול מאד להיות שתצליחו לרכך במעט את האגרסיביות והבוטות שלו כלפי הנושא.
נקודת המפתח בשיחה עם המשפחה, החברים והמכרים, היא שאנחנו לא מתביישים בבננו או בתנו, אנחנו גאים בהם וחשוב לנו מאוד שיהיה להם טוב ושהוא או היא יהיו מאושרים. דבר נוסף שחשוב לקחת בחשבון הוא עידן התקשורת הפתוחה בו אנו חיים. זיכרו כי בדרך כלל אין סודות וכולם, או לפחות הרוב, יודעים הכל, ויכול להיות שהם כבר יודעים על הבן בן ה-19 שיצא מהארון, ואולי אפילו שמעו על כך לפניכם.
אם אתם לא בטוחים לגבי הסבתא, אז אולי לא צריך לספר, אלא אם היא שואלת ופתוחה. לדור המבוגר הרבה יותר קשה לקבל.
טיפ שאני יכול לתת לגבי המשפחה המורחבת, הוא לתת לבני הדור הצעיר לדבר ביניהם. הם מקושרים ברשתת החברתיות, פייסבוק, טוויטר וכו’ והם משמשים כמכיני קרקע טובים מאד.
ודבר חשוב אחרון – על תעלבו מתגובות. בכל משפחה יש הומופובים, ומניסיוני הם בדרך כלל אנשים קטנים. תנו לשאר חברי המשפחה לעשות את העבודה ולנטרל את התגובות ההומופוביות.
