pixabay | cc0
ערב ט”ו באב 2017. אלפיים ופאקינג 17.
ועדיין, הקהילה מלאת הגוונים שלנו חיה ונושמת בתוך מדינה שהגוון שלה מאפיר ובזמן האחרון- גם משחיר.
עדיין איננו יכולים להתחתן פה – בטח לא כדת אבל גם לא כדין, לא יכולים להביא ילדים לעולם ללא מכשולים בירוקרטיים מטורפים בדרך וצריכים להילחם על כך ששמות שני ההורים יהיו רשומים בתעודת הלידה של הזאטוט, ללא קשר מי ההורה הביולוגי ומי לא. ולאחרונה אנחנו גם חריגים שמוסיפים מטען נפיץ על גבם של ילדינו לעתיד, ובגלל זה גם נשללה הזכות הגדולה והמצווה הענקית לאמץ ילדים. ילדים שרובם במוסדות קרים ומנוכרים. שנמצאים תחת ידם של אנשים שמתייחסים אליהם כעוד מספר במפעל. אבל אנחנו לא יכולים להעניק להם בית. גג. ביטחון. אהבה.
אנחנו חריגים.
אז בואו אספר לכם משהו: ה”חריגים” שאנו, משרתים בצבא. חלקנו אף נלחם בשטחים חמים עם קסדה ונשק ושכפ”צ. כולנו משלמים מיסים. חלקנו אומנותיים. חלקנו יצירתיים. חלקנו ספורטאים. חלקנו בעלי משרד גדול בחברת הייטק. חלקנו אופים. חלקנו מעצבים. חלקנו רופאים. אבל הדבר שמאחד את כולנו, מעבר לשייכות לקהילה הזו, היא העובדה שכולנו בני אדם. עובדים. עושים. תורמים.
אצלנו אין דבר כזה ‘ילד פנצ’ר’. כשאנחנו מביאים ילד לעולם אנחנו עושים זאת מתוך בשלות. מתוך מוכנות נפשית, פיזית וכלכלית. ובעיקר אנו עושים זאת מתוך כמיהה. מתוך כמיהה טבעית ובלתי נשלטת להחזיק יצור קטן בידינו, לטפל בו, לדאוג לו, להטמיע בו ערכים ולעטוף אותו באהבה ללא תנאים.
הבעיה שהמדינה הזו מלאת תנאים. ואינטרסים. וראייה דמוגרפית המאפשרת לאנשי הדת לשלוט במתרחש פה. ואני יכולה להמשיך ולהוציא את כל מה שמבעבע בי. כי מבעבעת בי לבה שלמה וחמה.
אבל יום האהבה היום.
ודווקא היום, ביום האהבה העברי, שבוע וקצת לאחר ט’ באב- היום בו נחרב בית המקדש בגלל שנאת חינם, אני כותבת את הדברים שאני כותבת מתוך תקווה שילמדו מטעויות העבר, שיפסיקו אנשי המדינה לשנוא אותנו שנאת חינם רק בגלל נטייתנו המינית הטבעית, שלא יתנו לבתי מקדשנו הפרטיים להיחרב עוד בטרם נבנו על לא עוול בכפנו.
ביום הזה, והחל ממנו, הסירו מעליכם שנאת חינם, חיו ותנו לחיות והיצמדו לאהבת חינם. כי אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני עדיין מקווה להקים פה משפחה. לגדל את הילדים שיהיו לי על אדמת הארץ בה נולדתי. בחופשיות. בלי מכשולים בירוקרטיים. בלי איסורים משפטיים וממשלתיים.
ואולי יום אחד, גם הזאטוט שלי וגם אלו של כל חברי הקהילה הגאה שלי, ירים את הראש, יסתכל לנו בעיניים עם חיוך בזווית הפה ויגיד בפיצול הברות: “א-בא!”/ “א-מא”.
ואז, גבירותיי ורבותיי, אז האהבה תנצח.
