צילום: רדי רובינשטיין
קשה לא לצאת נפעמת מ”אהבה אומץ חמלה” של טרנס מקנאלי, בבימויו המדהים של אלון אופיר, תחת תרגומו של עידו ריקלין. השחקנים, התפאורה והתלבושות כולן שלובות יחדיו בכדי ליצור את האווירה הקלילה והשוקקת של שנות ה 90 בארה”ב. יחד עם זאת, ברקע הקלילות והזוהר נמצאת מגפת האיידס, שגובה קורבנות ומביאה עמה בורות חברתית וקושי בל יתואר, ששוטף את הקהילה הגאה ובמיוחד את ההומוסקסואלים.
כקהל אנו מתוודעים לצוות שחקנים מוכשר, מהסטודיו לאומנויות התאטרון של יורם לוינשטיין. השחקנים: רועי רביב (בובי בראמס) אמיר חורי (ראמון פורנוס) יריב דהאן (באז האוזר) גיא דמידוב (ג’ון ג’קיל. ג’יימס ג’קיל) עדן אמסילי (גרגורי מיצ’ל) שגיא פרץ (ארתור פייפ) ואילן זכרוב (פרי סלארס). כולם עומדים על הבמה ובין רגע הופכים לאוהבים ושונאים. חברים ואויבים. וכמובן פאסיביים ואקטיביים.
על פניו נראה כי העלילה פשוטה ומבקשת לתעד שלושה סופי שבוע של קבוצת חברים בוילה נחמדה על שפת הנהר. אך מתחת לפני השטח הדברים, כמו תמיד, אינם כפי שהם נראים. הקבוצה בנויה מזוגות הנמצאים במערכות יחסים בשלבים שונים בחייהם. בובי הצעיר והעיוור יחד עם גרגורי המחזאי והרקדן המוכשר, שהוא גם המארח של קבוצת החברים בווילה הנחמדת. ארתור העדין והשברירי יחד עם פרי המחושב אך יחד עם זאת מוקצן וחסר תאקט. ג’ון הציניקן והקר יחד עם ראמון, מאהבו האקזוטי מדרום אמריקה. ולבסוף באז המצחיק מלא ההומור והכנות יחד עם ג’יימס אחיו של ג’ון (אשר משוחק על ידי אותו השחקן, גיא דמידוב בצורה מעוררת הערצה).
צילום: רדי רובינשטיין
לאחר היכרותנו הראשונית עם הזוגות אנו למדים על הקשיים והמאבקים שאיתם הם מתמודדים: קושי בלהישאר נאמן, קושי בלאהוב ולהחזיר אהבה והקושי לחיות עם מחלת האיידס. מוטיב המחלה מרחף ממעל ומלווה את ההצגה כמו היה מלאך המוות בכבודו ובעצמו. אותו קוצר, שפעם בפעם מגלה את פניו וממטיר קרירות ואפלה בין הצופים ובין השחקנים. דוגמה לכך ניתן לקבל מאחת הסצנות שיותר זכורות לי, בה באז וג’יימס חותרים יחדיו בסירה באגם שבקרבת הווילה כאשר לפתע ג’יימס מבין שברח לו במכנסיים ללא כל שליטה או אזהרה מוקדמת. רגע זה של חוסר אונים מוחלט על הגוף והרגשת הבושה של ג’יימס מדגישה בעיניי יותר מכל סצנה אחרת את אותן הצצות של מחלת האיידס בליווי הסבל שהיא ממטירה על קורבנותיה.
בין הסצנות הקשות, הצופים זוכים גם למנה גדושה של סצנות עליזות ונועזות. אחת מאותן סצנות מגיעה כמעט מיד עם פתיחת המחזה ומתרחשת בין ראמון לבין בובי, כאשר בובי נמצא במטבח לבוש רק גופייה ותחתונים, ומוזג לעצמו כוס חלב. שם ברגע זה ראמון נגלה ומתחילה סצנה ארוטית של חיבוקים נגיעות ונשיקות בין השניים. סצנה נוספת נגלית לנו כאשר ג’יימס וראמון משחקים בחדרם, וג’יימס פוקד על ראמון לשבת על כיסא לפסק את רגליו ולשים את ידיו מאחורי גבו ובעצם לרתק את עצמו, בזמן שהוא ג’יימס מספר לו על חווית סאדו שהוא עבר בגיל 19. בין הסצנות השונות נשיקות עפות באוויר, השחקנים מתגפפים, ממשמשים, מתנשקים ומפליקים בישבנם זה של זה בטבעיות גמורה.
צילום: רדי רובינשטיין
ביקורת אחת יש לי על המחזה והוא התיאור הסטראוטיפי של ההומוסקסואל. נדמה כי יחד עם המשחק המרגש, הסיפורים ומערכות היחסים, חוטא המחזה ומעט נופל בתיאורים מוחצנים וגסים של דמות ההומו בחברה. ולמרות זאת המחזה הצליח להעביר חוויה אוטנטית ומקסימה של שנות ה 90 הקלילות. עשור של שבירת מוסכמות בתוך חברה, שלאט לאט לומדת להכיר את עצמה טוב יותר, עמוק יותר ומוכנה לצאת ולהעז.
לסיכום, אני ממליצה לכולן ולכולם ללכת ולצפות באהבה! אומץ! חמלה! וכפי שבאז אומר “אני אוהב את כל המחזות גם את אלה עם הסוף השמח וגם את אלה שבלי, כי בסופו של דבר לכולם יש סוף טוב”. לא בטוחה שבמילים הללו הוא השתמש אך זו הייתה כוונתו. אני נהניתי במיוחד, וכנראה שלסטודיו לאומנויות התיאטרון של יורם לוינשטיין אני עוד אחזור למנה נוספת של דרמה איכותית ושחקנים יוצאים מן הכלל.
אהבה אומץ חמלה | 16-19.2.2018 | סטודיו יורם לווינשטיין | לרכישת כרטיסים
