תנ.י למילים לעשות בך – שפת המגדר על ספת הפסיכותרפיה

השפה היא כלי מרכזי בכל טיפול פסיכותרפיה, אך כיצד היא משפיעה על חווית הטיפול אצל מטופלים.ות טרנס* ומה עובר על המטפלים כשהמושגים ולשון הפניה משתנים במהלך הטיפול?
מגדר
pexels | cc0 [1]

מאמר זה עוסק בחוויית הטיפול באנשים טרנסג’נדרים ונשים טרנסג’נדריות, כלומר במפגש בין מטפל.ת לבין מטופל.ת הנמצא.ת בתהליך חציה מגדרית, ובעיקר מתמקד בהקשר של השפה ובתפקידה בכינון החוויה, כלומר במעבר השפתי מזכר לנקבה, מנקבה לזכר, או באפשרות לדיבור וגם כתיבה בשפה ‘לא ממוגדרת’ או משתנה בטיפול[2]  

א.נשים טרנסים.ות הם אנשים שעברו או מעוניינים לעבור שינוי מגדרי והטיפול הפסיכותרפויטי הינו טכניקה שנועדה לאפשר התפתחות ושינוי תוך חקירת יצריו ורצונותיו של המטופל, ולכן אך טבעי הוא שאנשים טרנסים יפנו לפסיכותרפיה במטרה לחקור את זהותם המגדרית.

חצייה מגדרית וסוגיית ‘לשון פניה’ מופיעות גם בספרות

בספרו “בגוף אני מבינה”, מתאר גרוסמן בין השאר טיפול בנער, אשר אביו הביא אותו אל נילי, מורה ליוגה, “שתעשה ממנו גבר” וכך כותב גרוסמן על הנער: “כל כך יפה היה ברגע הזה, כאילו התפתלו בו, כמו שני חבלים או שתי צמות, נער ונערה, קלועים זה בזה, כמו משהו שרואים רק בחלומות” (עמ’ 247).

ברומן של וירג’יניה וולף[3], “אורלנדו”, מתואר מסעו הפנימי והחיצוני של בן אצילים הולל אשר הפך לאישה מודרנית בת 36, וכך כותבת וולף:  “אורלנדו נהפך לאישה – אי אפשר להכחיש זאת….. אבל בעתיד נצטרך, בהתאם למוסכמות, לומר “שלה” במקום “שלו” ו”היא” במקום “הוא”.” (עמ’ 115).

לסלי פיינברג, בספרה “סטון בוץ’ בלוז”[4], מתארת את סיפורה של ג’ס, נערה בשנות ה-60 בעיירת פועלים באווירה קשוחה בארה”ב וכותבת: “אני מתכוונת שזה בסדר שהוא יהיה אשת שלג. חייכתי. מה דעתך אם נחליט שזה פשוט בן אדם משלג ונאהב אותו או אותה בדיוק כמו שהם?” (עמ’ 173). וגם משפט כמו: “הוא התעורר? סקוטי שאל. כן, קים ענתה. היא ערה”. (עמ’ 161).

כמו בספרות, גם במציאות, השינוי שבוחר הטרנס* והאופן בו הוא קורה (הן במובן התוך-אישי והן השינוי בהופעתו החיצונית) שונה מאדם לאדם, אבל כמעט תמיד, מתחולל גם שינוי בשימוש בשפה (מה שנקרא ‘לשון פניה’).

השפה היא מקשיי הליבה של אנשים טרנסים ובטיפול – המושגים בהם משתמש המטופל, פעמים רבות אינם כלולים במסגרת המילים אשר עומדת לרשותו של המטפל.ת. השפה הסיסג’נדרית הנורמטיבית היא כלי לא מספק עבור המטופל והשפות השגורות בארצנו, הן העברית והן הערבית (ושפות מחויבות מגדר נוספות), תובעות חתך והתמקמות, ומעלות את הדילמות הכרוכות בשימוש בשפה ביתר שאת.

וכך, בעוד השינוי המגדרי עשוי לעיתים להיות אלסטי ודינאמי ולאפשר המשכיות ותנועה בין המצבים המנטליים השונים, השפה תובעת חתך והתמקמות שלעיתים עשויה שלא להתאים או להידרש טרם זמנה.

סוגיית השפה מרכזית בכל פסיכותרפיה: הטיפול, כל טיפול, כולל את המטפל.ת והמטופל.ת, אבל קיים גם גורם שלישי – השפה. בטיפול מדברים, ותוך כדי דיבור, מצבו הנפשי, של המטופל, ובעקבותיו הסימפטומים מהם הוא סובל, אמורים להשתנות.

המושג ‘פעולת דיבור’ (speech act) נטבע על-ידי הפילוסוף ג’ון אוסטין[5]. אוסטין הניח, שהשפה איננה רק מתארת עובדות, אלא גם מגשימה כוונות שיש בהן לשנות ולעצב מצבים. מכאן שהמילים אינן משמשות אותנו רק לצורך העברת תכנים אמיתיים או שקריים, אלא שאנו “עושים דברים עם מילים”.

השאיפה היא כי המטפל, יתייחס לשפת המטופל כאל ‘שפה זרה’ ויסכים לגלות בדברי המטופלת אמת שאינה שלו, אולם יש לתהות מה קורה במפגש עם מטופלת טרנס*, המבקש “לעבור” ולהתמקם ב”מגדר אחר”, קוהרנטי, יציב ומוצק ו/או להתייחס אל מגדר כאל חוויה סובייקטיבית המכילה רצף ומרחב משחקי ומה קורה כשהשפה בחדר הטיפולים מכילה מושגים שאינם מוכרים למטפל.ת, והיא גם משתנה, נזילה ואולי גם ממאנת להתייצב.

ג’ודית באטלר[6] טענה כנגד הקוהֶרנטיות של הגדרות של מין ומגדר. היא הגדירה מגדר כפרפורמנס כלומר כפרקטיקה ביצועית, או אם תרצו: “הצגה”, והציעה הבנה של המגדר כמיוצר על-ידי סדרה של מבעים לשוניים וגופניים, שהם לא מגדירים, אלא יוצרים את הנורמות באשר להבדלים בין המינים. כך, לדבריה, במהלך ההיריון מדברים על העובר כעל IT (בעברית לא, כל עוד המגדר אינו ידוע, קוראים ל”זה” עובר בלשון זכר), אך כשהמיילד.ת בוחנ.ת את הרכ.ה הנולד.ת ומכריזה “זו בת”, ההכרזה אינה רק מבע תיאורי, אלא קביעה ואמירה הרבה יותר רחבה באשר למי היא ומה מצופה ממנה, וכך אנו נתונים למשטור המגביל ומארגן אותנו באורח בינארי סביב שתי זהויות מגדריות מקוטבות, שכביכול נובעות מהמין הביולוגי.

התיאוריה הקווירית, שבאטלר היא אחת המנסחות החשובות שלה, מייצגת סוג של פרקטיקה ביקורתית, שביסודה ערעור על עצם הרעיון של זהות אחידה וְקבועה עם גבולות ברורים, וערעור על הסדר הטבעי של מין-מגדר ומיניות. התיאוריה עוסקת בין היתר במבנה השיח ופירוקו, תוך חשיפת האופן בו השיח מושתת על אופוזיציות בינאריות, וְמראה את הסתירות הפנימיות, וכיצד הן חותרות זו תחת זו.

באטלר התייחסה להכרח להעניק נראוּת וקריאוּת למה שהתרבות מוחקת או מסמנת כבלתי מובן וכבלתי אפשרי.

היא הייתה רוצה לכונן תפיסה שיש בה המשכיות בין נשיות לגבריות וזה אומר, מרד בתכתיבים המוגדרים כמעט כטאבו, ואימוץ אפיונים של ‘המגדר האחר’. בהקשר השפתי למשל, שבנות ידברו בלשון זכר.

הפסיכואנליטיקאית אדריאן האריס[7] טענה כי שאלות של התפתחות מגדרית צריכות לעסוק בפונקציות מרובות המשתנות לאורך זמן ובתוך כל אדם. האריס מציינת כי השפה ובכללה העקרונות הדיכוטומיים של מערכת מגדר בינארית ושל מערכת לשונית בינארית וצורות ייצוג רבות, אינן כשירות לסימון החוויה של להיות או לאהוב, ולדבריה, במובן מסוים צריך היום לשים את המונח מגדר בין מירכאות.

הפסיכואנליטיקאי ז’אק לאקאן[8] טען שכל דיבור קורא למענה ואין דיבור ללא מענה, אפילו אם הוא נתקל בשתיקה, ובלבד שיהיה לו מאזין. לפי לאקאן, כאשר אדם מגיע לאנליזה, הוא מנסח את הסבל שלו במילים, ומבקש דבר מה. כל דיבור הוא תביעה. רעיון התביעה במילים מקבל משמעויות נוספות בטיפול בטרנסים המעבר השפתי מבקש מהמטפל.ת להיות אקטיבי.ת.

השאיפה היא כי המטפל יתייחס לשפת הפציינט כאל ‘שפה זרה’ ויסכים ללכת לאיבוד ולגלות בדברי הפציינט אמת שאינה שלו, אולם יש לתהות האם באמת ניתן לפגוש מטפל.ת נייטראלי.ת בחדר הטיפולים ומה קורה כאשר הדיכוטומיה המגדרית, המופנמת בתוך החשיבה של רובנו, מכילה קונפליקטים, סתירות ושוני.

כאמור, לעומת שפות אחרות כמו אנגלית למשל, עברית (ועוד שפות, אבל אתמקד בעברית) כפי שכתבה יונה וולך, היא סקסמאניקית, ועולה השאלה האם העברית, מחויבת המגדר מפריעה או שמא דווקא מסייעת בתהליך שינוי המגדר. יש שיאמרו שהעברית נושאת עמה את הבלבול, מאפשרת לשגות, לכעוס על השגיאות, לא מחליקה את השינוי ובכך “מחברת לחוויה”.

מה קורה בטיפול?

בין אם המטופל החליט לעבור מלשון פניה אחת לאחרת ובין אם אין החלטה או אף רצון לבחור במגדר אחד יציב, מוצק וקוהרנטי, פעמים רבות בשלב מסוים, זמן הווה נמחק בעברית “לא ממוגדרת” והספונטאניות נעלמת מהשיח.

ולעתים למשך זמן מסוים אין למטופל או למטופלת שם: תקופות בהן המטופל עדיין לא בוחר שם חדש באמצעותו ניתן לפנות אליו, לשמור את שמו ברשימת הטלפונים או לרשום על הקבלה וכדאי לחפש אלטרנטיבה.

ואז לעיתים, מתחולל השינוי והמטפלת מתבקשת לומר “את” במקום “אתה”; “היא” במקום “הוא”; ולהבין שהיא והוא הם לעתים הן.. לפעמים ממשיכה תנועה ובכל פגישה לשון הפניה מוגדרת מחדש.

עולה השאלה מה קורה למטופלת טרנסג’נדרית במפגש עם מטפלת סטרייטית וסיסג’נדרית. כנראה שמפגש כזה מייצר הזדמנות לייצוג החוויה מול אמא / אבא / חברים ועוד. בטיפול יש למטופלת הזדמנות לעבד את החרדות, הכעסים סביב “לעבור” או “לא לעבור” בכל המובנים, הן במובן התוך-אישי, והן בחוויה הבין-אישית. כמו כן, להסביר למטפלת שלא מצויה במושגים ובחוויה, וכך להבין יותר את עצמה.

מה קורה למטפלת? גולדנר[9] מציינת כי להבדיל ממיניות, שמרבית מופעיה מתבצעים בפרטיות ובאישון לילה, מופעיו של המגדר נוכחים ומנכיחים עצמם לאור היום ומפריעים ועשויים “לערער אותנו במהלכו של יום עבודה”. השפה היא אחת הדרכים בהן המגדר נוכח בתקשורת ועולה השאלה מהי עמדתו וחווייתו של המטפל לנוכח מופעיו של המגדר ובעיקר לנוכח השינוי השפתי הדורש מהמטפלת להיות אקטיבית ולהתאים עצמה לשפת המטופל.

בספרות ניתן למצוא תיאורי טיפול ואף תאוריה המתייחסת לטיפול בטרנסים, מתוכם ניתן לאפיין שלוש עמדות בסיסיות: האחת מתייחסת לטרנסג’נדר ואל חציה מגדרית כהפרעה נפשית הכרוכה גם בהשחתת הגוף ומניחה ששינוי המגדר, ובעיקר השינוי הגופני מסמן פסיכופתולוגיה; העמדה השנייה מתייחסת לאפשרות לחצייה מגדרית כלגיטימית, אבל גם מדברת על גרעין מגדרי יציב וקבוע ועל הצורך להתייצב ולבחור בזהות חד-מגדרית אחידה, ברורה ומוגדרת, בלעדיה אין מספיק יחידות בסיסיות מוסכמות שיאפשרו שיח ותקשורת בין אנשים; העמדה השלישית מדברת על מיניות ומגדר כחידה שאת “פתרונה” לא ניתן לדעת או לייצב ולכן מבקשת להתייחס למגדר כאל רצף ומרחב משחקי ולאפשר תנועה, אלסטיות ונזילות מגדרית.

מקריאת תיאורים של מטפלים המתארים את המפגש עם מטופלים טרנסים או א-בינאריים מתברר כי רגשות רבים עשויים להציף את הפסיכותרפיסט.ית במפגש עם טרנסג’נדר.ית, בכללם חרדה (בהלה, טלטלה, פאניקה), חוסר אונים, אובדן נקודת אחיזה בבהירות המגדרית של הפסיכואנליטיקאי עצמו, תחושת אחריות (למשל בהקשר של שותפות בהחלטות על שינויים בגוף), כעס, קנאה (שהוא/היא מרשה לעצמו), דחיה ו/או משיכה לדיאלקטיקה הנשית-גברית, שיגעון, סקרנות, ומגוון הזדמנויות – הזדמנות ליצירתיות ולהתפתחות, הזדמנות לבחינת העצמי מחדש (גם של הפסיכואנליטיקאית).

אפי זיו[10] (בהרצאה מ-2012) טענה כי המיון בין מגדר קווירי למגדר נורמאלי מיטשטש כשמתוודעים למנעד חוויות עצמי מגדריות שאינן מתמיינות בקלות לקטגוריות המגדריות הנוקשות של גבריות ונשיות. הגבולות הנוקשים בין טרנסים לסיסג’נדרים ובין הומוסקסואלים ולסביות לסטרייטים, מאותגרים ואנו נדרשים להרחיב את פרדיגמת החשיבה הבינארית לפרדיגמת חשיבה אלטרנטיבית. היא טוענת כי מרבית התיאוריות ההתפתחותיות נאמנות לציר זמן לינארי שבמסגרתו מתגבש גרעין של זהות מגדרית יציב וקבוע המבוסס על זהויות אחידות וחד-מגדריות שנתפסות כהישג אולטימטיבי של סובייקטיביות בריאה, ועל בסיסן נגזרת התפיסה של פתולוגיה מגדרית. לגרסתה, המיון אמור להיות בין מבנה מגדר דיסוציאטיבי למבנה מגדר שיכול לשאת קונפליקטים, סתירות ושוני ולדבריה, פסיכותרפיה המחויבת למאבק בהשפעות ההרסניות העמוקות של סקסיזם, הומופוביה וטרנספוביה על הנפש, יכולה לסייע בהפיכתו של מגדר מקטגוריה הכופה עלינו קיום מצומצם, צייתני ובלתי יצירתי למגדר כמשאב סימבולי המאפשר להטעין אותו במשמעויות משתנות, דינאמיות, אלסטיות ונזילות.

ואולי המפגש של הטרנס* עם הפסיכותרפיסט.ית והשפה החדשה שהםן לומדות.ים ביחד יוכלו להיות מפגש מפרה שיאפשר לשתיהן תנועה, התפתחות וסדר חדש.


הכותבת היא סטודנטית בקורס “היסטוריה קווירית וטרנסג’נדרית” בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית פרופ’ איריס רחמימוב וד”ר מתן בורד, קורס משלב עשייה חברתית – תכנית מתחברים+.


עוד בנושא:  "המיניות שלי לא מחליטה על הרצון שלי להצטרף ליהדות"
[1] מושאל משירה של יונה וולך מתוך: וולך, י. (1992).
תת הכרה נפתחת כמו מניפה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה. – הציטוט המדויק: תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ
[2] במאמר עצמו יהיו מעברים בין לשונות הפניה השונים.
[3] וולף, ו. (1928). אורלנדו. פן הוצאה לאור (2007).
[4] פיינברג, ל. (1993). סטון בוץ’ בלוז. תל-אביב: סיטרא אחרא.
[5] אוסטין, ג. ל. (2006). איך עושים דברים עם מילים.
תרגום: גיא אלגת. הוצאת רסלינג.
[6] Butler J. (1990). Gender Trouble: Feminism and the Subversion of Identity. Abingdon: Routledge.
[7] האריס, א. (1991). מגדר כסתירה. בתוך: מיטשל וארון,
פסיכואנליזה התייחסותית – צמיחתה של מסורת. תולעת ספרים, 1999, עמ’ 367-401.
[8] לאקאן, ז’. (1966). פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה.
בתוך: כתבים: כרך א’. ת”א: רסלינג: 1999.
[9] Goldner, V. (2011). “Trans: Gender in Free Fall”. Psychoanalytic Dialogues: 21:159-171.
[10] הרצאה של אפי זיו (2012) במסגרת יום עיון “טיפוליטיקה” של ארגון חוש”ן
בביה”ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב בעקבות עבודת מחקר.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן