צילום: הבית הפתוח
בוועדת המצעד שהתקיימה בבית הפתוח לפני כשבועיים התרחש לא פחות מנס.
לכאורה היה זה עוד ערב רגיל בירושלים, בבית הפתוח לגאווה ולסובלנות הנמצא בטבורה של העיר. אלא שהרכב הנוכחים בפגישה היה כזה שאין העין מורגלת אליו ביום שבשגרה. על ספה אחת ניתן היה למצוא אדם שחצה את גיל 60, כשבצידה השני ישבה נערה שטרם מלאו לה עשרים. קשישים עם צעירות, נערים ובוגרות, כולם/ן יושבים יחד וחולקים הרבה מהמשותף. וכך, לכמה שעות הוסרו המחיצות, נשכחו המעמדות-לכאורה, וכולנו היינו בנות ובני אדם.
באותו החדר התנהל דיון ענייני ומעמיק בכל הנוגע למצעד הירושלמי 2018 שאותו נצעד בסימן: “מורשת קהילתית להוקרת ותיקות ו-ותיקי הקהילה”. בדיון, כאמור, היו שותפים חברות וחברי שכבות גילאים שונות ממגוון זהויות הלהט”ב+, כמו שרק הקהילה הגאה יודעת להציע.
כמו מצעדים אחרים בארץ, גם המצעד הירושלמי בחר לצעוד השנה כשבחזית נמצאות חברות וחברי הקהילה הגאה מהדור השלישי והרביעי. אלה שאת פירות המאבק שלהם אנחנו קוטפים היום. אלה שרבים מהם, מחבריהם ומחברותיהם לא הכירו אלטרנטיבה לחיים בארון. אצל רבים מהם חותם השנים הללו הוטבע חזק ועודנו ניכר בדפוסים וביחסים הבין-אישיים. הסטטוס המשפחתי של חלק מהנוכחים/ות הבוגרים לא תמיד פשוט כל כך: נשואים (לבת המין השנייה), עם או בלי ילדים, גרושים או בסטטוס אחר מורכב. גם למי שלא חווה חיי זוגיות סוערים, נדמה שיחסיו/ה עם המשפחה הגרעינית תמיד היו כרוכים במורכבות אדירה, כזו שגם עם ההתמודדות שלנו היום, לרבים מאיתנו קשה לדמות את גודלה.
אל תחבקו אותנו כשנוח ותפקירו אותנו לגורלנו מאוחר יותר. תנו לנו לאורך כל שנות חיינו פה במדינה את התחושה שאנחנו בנות ובני אדם שווים’ -בדיוק כמו שהצלחנו להרגיש למשך כמה רגעים בין ארבע קירות בבית של הקהילה הגאה בירושלים
אבל מי מאתנו אינו/ה יודע/ת כמה התוויות וההגדרות עשויות לפספס הרבה פעמים עולם שלם? לא אחת קורה שאני חש צביטה בלב כשאני מתוודע לתהומות החברתיים, הערכיים, המעמדיים, ועוד – שיש בין מי שמזהים עצמם/ן חברות אותה הקהילה. ואכן, נראה שברגעי החסד שנוצרו באותו חלל במרחב ובזמן, הרשינו לעצמנו להסיר, ולו באופן זמני וחלקי בלבד, את המחסומים השונים שעוצרים אותנו ביום-יום ומגבילים אותנו מיצירת קשר עם הזולת. היו את אלה שלצורך כך נפטרו לזמן מה מהפחדים מהעתיד לבוא עם ההזדקנות, ומנגד את אלו שהצניעו את חשש הדחייה מהדור הצעיר ובעל הפריבילגיות.
בדיון עלו שאלות שונות, בדבר נגישות רפואה לחברות הקהילה מכלל שכבות הגיל, חיים עבור טרנסגנדרים/ות מבוגרים/ות, ועוד. אבל הדבר שהכי נגע לי בלב, היה קריאתו של אדם בתחילת שנות ה-50 לחייו: “רק אל תשתמשו בנו לנושא של המצעד, ואז תשכחו מאתנו”. אני חושב שהקריאה הזאת היא בעצם הקריאה של כל חברות וחברי הקהילה ביחס לממסד ולחברה בכלל. ‘אל תחבקו אותנו כשנוח ותפקירו אותנו לגורלנו מאוחר יותר. תנו לנו לאורך כל שנות חיינו פה במדינה את התחושה שאנחנו בנות ובני אדם שווים’ -בדיוק כמו שהצלחנו להרגיש למשך כמה רגעים בין ארבע קירות בבית של הקהילה הגאה בירושלים. ומי יודע, עם כזו מורשת שאנו מעניקים לדורות הבאים, נראה שהשמים הם הגבול. כי ביחד אנחנו תמיד חזקים יותר.
הכותב, יקי הרץ, הוא חבר בוועד המנהל של הבית הפתוח
