“רפסודיה בוהמית” – הכל מושלם. מלבד התסריט

הומופוביה או הכנעות למיינסטרים? ל"רפסודיה בוהמית" הייתה הזדמנות להיות סרט פורץ דרך ופרוגרסיבי המציג אידיאולוגיה שמאפשרת גמישות מינית והתנערות מהגדרות מיושנות, אך יוצריו בחרו ליצור ממתק מוזיקלי לכל המשפחה ולהרוס את דמותו הקווירית של פרדי
רפסודיה בוהמית
20th Century Fox

אין מה לומר. ההופעה היוצאת דופן של ראמי מאלק בתפקיד האייקוני של פרדי מרקיורי, התלבושת המדויקות והנוצצות, עבודת העריכה הנכונה וכמובן – הקטעים המוזיקליים המלהיבים מהלהיטים של להקת קווין… כל אלה, כמעט מצליחים להמם את הצופה, להשאיר אותו עם פה פעור וללא מילים ולגרום לו לשכוח שאין באמת עלילה.

אינני מתיימרת להיות מעריצה שרופה של קוויון, או מבינה גדולה במוזיקה של שנות ה-70 וה-80 ובכל זאת, לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהסרט “רפסודיה בוהמית” לוקה מאוד בחסר ועושה עוול לסיפור של הלהקה, ופרט לסיפור חייו של פרדי מרקיורי. מעבר לעובדה שהסרט לא נצמד לעובדות ומעוות את סיפור הלהקה לתבנית המאולצת של צפייה לכל המשפחה, או יותר נכון PG13, מבחינה עלילתית הסרט פשוט חסר אישיות. אין בו ממש ג’וס. וללא ספק, הסרט מציג באופן קלוקל את מיניותו של פרדי מרקיורי.

הסרט נפתח בחייו האישיים של פרדי מרקיורי, שאז עוד נקרא פארוק בולסרה, בחור צעיר, נער למשפחה פרסית-הודית. המשפחה שלו מוצגת בצורה מצומצמת ושטחית למדי. הדיאלוגים בין בני המשפחה קצרים, אחותו הקטנה ואימו היו יכולות להיות מוחלפות בבובות תפאורה מבלי שנשים לב. בהמשך פרדי יוצא להופעה באוניברסיטה, שם מוצג המפגש הראשון בין חברי הלהקה. באותה נשימה הוא פוגש את מרי, מי שעתידה להיות חברת הנפש שלו והאישה לה יציע נישואים. הוא נתקל בחברי הלהקה לאחר הופעתם, מסתבר שהסולן הראשי שלהם פרש, על כן, פרדי מציע את עצמו לתפקיד. הוא זוכה לסירוב ולעג בגלל שיניו המגושמות. כאות מחאה הוא פוצח בשירה ומרשים את חברי הלהקה שממהרים להבין עם מי יש להם עסק. הוא מיד מסביר שנולד עם ארבע טוחנות נוספות שמוסיפות לקולו מנעד רחב יותר, ובכך הופך את מה שהיה יכול להיות פגם ליתרון משמעותי בהיותו מוזיקאי. זאת הייתה אחת הסצנות האהובות עלי מאחר ואפשר באמת ללמוד ממנה על אופיו של פרדי, כאדם חצוף בעל תעוזה, שלא מפחד מדחייה. רק באמת חבל מאוד שלא היו עוד סצנות כאלה.

בהמשך הסרט מתוארת התפתחותה של הלהקה, הכל כמובן באופן חינני, קיצבי וקליט, וזה הכל. הקשרים של פרדי עם שאר חברי הלהקה וכן עם מרי, לא מגיעים לרמת עומק שגורמת לצופה להפיק תובנות אמיתיות. הדמויות, כולל דמותו של פרדי, נשארות דמויות חד ממדיות וחסרות תוכן. אין אישיות, רק פאות וצלליות לעיניים. נראה שהסרט נשען באופן חד משמעי על הדמיון שיש בין השחקן, ראמי מאלק לפרדי מרקיורי, על יכולות המשחק של מאלק, על התלבושות המיוחדות, על התסרוקות האופייניות לתקופה וכן על להיטי קווין. שהרי בלי תקציבי עתק ועריכה מדוקדקת, לסרט לא היה באמת מה להציע. אין ספק שההופעה שהשחקן מאלק נתן היא באמת יוצאת מהכלל (ורק עבורה שווה לראות את הסרט הזה). נראה כי למד את הדמות בצורה כל כך יסודית, עד לדקויותיה. לא בכדי הוא זכה בפרס גלובוס הזהב כשחקן הדרמה הטוב ביותר בתפקידו בסרט. תנועות הגוף שלו בזמן ההופעות, הבעות הפנים והקול שלו, כל אלה יוצרים את האשליה שבאמת דמותו של מרקיורי בסרט נחווית בצורה רבת פנים.

לקראת אמצע הסרט אנחנו מגלים כי פרדי מתעניין בגברים. הוא מדבר בטלפון ציבורי עם ארוסתו, מרי, ובו בזמן בוחן, בעיניים פעורות תאווה, גבר המחזיר לו מבטים דומים ונכנס לשירותים ציבוריים. נשים בצד את האלמנט הגרוטקסי, כי ברור שאם תהיה משיכה “אסורה” בין גבר לגבר הדבר יעשה, אלא מה, ליד שירותים ציבוריים, הסצנה הייתה כל כך דלה ובאמת לא סיפרה לנו דבר על המאבקים הפנימיים שמרקיורי מתמודד איתם ביחס לנטיות המיניות שלו. נראה היה כי המיניות שלו סוחפת אותו, כמעט מבלי לחשוב, ללא שום קונפליקט, ומבלי לקיים שיחה משמעותית על הדבר עם אדם נוסף. ובכן, יש היגידו, שיש כאן המחשה של רוח התקופה, אז הרי לא היו מדברים על משיכה הומוסקסואלית מהיותה טאבו. גם אם זאת הייתה כוונת המשורר, היא לא באה לידי ביטוי באופן שמעורר מחשבה ביקורתית, (או בעצם כל מחשבה). הסצנה הבוטה הזאת מספרת לנו שההומו (או ביסקסואל) לא שולט ביצריו, הוא נשלט והולך שבי אחריהם מבלי להניח את הדעת על מעשיו.

“קשה שלא להתעלם מהנרטיב ההומופובי שמנחה את הסרט, כשמוסר ההשכל הוא כזה – חיי מין הומוסקסואליים, מוחצנים והוללים יביאו אותך לדחייה מצד הסובבים אותך ומוות מאיידס”

בסצנה האחת והיחידה שבה נטיותיו המיניות של פרדי הוזכרו בצורה חד משמעית הייתה הסצנה שמרי, ארוסתו, מתעמתת איתו ושואלת אותי למה הוא מרוחק לאחרונה. הוא עונה לה שהוא הבין שהוא ביסקסואל, כנגד היא אומרת לו שהוא גיי ושהיא ידעה זאת כבר תקופה אך התכחשה לדבר. מוגזם להגיד שזאת הייתה שיחה, אם כבר יותר בכיוון של האשמה. אחרי קריאה מעטה אודות חייו של פרדי, קשה לדעת בבירור האם הגדיר את עצמו כגיי או כביסקסואל, נראה כי הוא זיגזג בין הגדרה אחת לאחרת. בראיון אחד הוא אמר שהוא גיי בראיון שונה התוודה שהוא ביסקסואל, הוא לא בחר זהות מגדרית אחת ברורה. ולכן ההצהרה הזו של מרי שהוא גיי, ללא סתירה או דיאלוג של מצד פרדי, מציגה את המיניות שלו באופן דיכוטומי, חד מימדי, שלא תואם את המציאות.

עוד בנושא:  "לקחתי את הבושה, המיניות והיציאה מהארון והכנסתי אותן לתוך היצירה"

חבל מאוד שלא השתמשו בסרט כדי להדגיש את דמותו של פרדי כקוויר גאה. אחת הסצנות שדווקא כן מצליחה לעורר מעט מחשבה סביב הנושא היא הסצנה בה מרי מאפרת את פרדי בצללית ומלבישה אותו בבגדי נשים כחלק מפלרטוט ביניהם. מאוד מעניין היה לראות את טשטוש הקווים המגדריים, דבר שלא היה מובן מאליו באמצע שנות השבעים, אך כפי שאמרתי, מהר מאוד עלילת הסרט הצליחה להרוס את דמותו הקווירית של פרדי בטענה החד משמעית שהוא גיי, ומבלי לבנות דמות יותר עגולה, שיכולה להיות מאוהבת גם בגבר וגם באישה. נראה בסרט כי פרדי לעולם לא הצליח להתגבר על הפרידה ממרי, דבר המוצג באופן נלעג. נראה שהוא לא יכול “לשחרר” ממנה, לא בגלל תשוקתו אליה, (מאחר והוא גיי, לא יכול להיות שיש לו תשוקה אליה), אלא בגלל שמאז יציאתו מהארון הוא התדרדר לסמים ונשאר בודד ולבד ומחוסר חברי אמת.

ובאמת מאז אותה סצנת פרידה של מרי ופרדי, נראה כי חייו של פרדי מקבלים תפנית פתאומית ושלילית. חברי הלהקה מתחילים להפנות לו עורף, מרי מתרחקת ונראה כי הוא מנהל חיי הפקר והוללות, היציאה מהארון מדרדרת אותו. בסצנה אחת הוא מתעורר במלון עם המנהל האישי שלו – פול פרנטר ועם נער נוסף, כולם לבושים בחלוקים. בסצנה אחרת אנחנו רואים אותו מתענג במבטו על גברים בבגדי עור במועדוני גייז, שום דבר לא מדובר, הכל מתרחש רק ברמיזות גסות. קשה שלא להתעלם מהנרטיב ההומופובי שמנחה את הסרט, כשמוסר ההשכל הוא כזה – חיי מין הומוסקסואליים, מוחצנים והוללים יביאו אותך לדחייה מצד הסובבים אותך ומוות מאיידס.

עוד בנושא:  הגברים הטרנסג'נדרים שבחרו ללדת - להביא לעולם עוד חיים

במהלך הסרט מרקיורי עורך מסיבה בביתו, מסיבה שבהשוואה למסיבות הידועות לשמצה של להקת קווין, הייתה יכולה להזכיר מסיבת תה. וכמובן, במשך כל המסיבה, רק מרקיורי מוצג באופן מופקר והדוניסטי, בעוד ששאר חברי הלהקה ממהרים לחזור לבתיהם ולמשפחותיהם, ולגלם את איש המשפחה הסטרייט המושלם. כך האמנם היו הדברים? ובכן, לאלה שלא שמעו על המסיבות של הלהקה בימי הזוהר, רק אומר שהם כללו מלצרים ומלצריות ערומים, דוגמניות ערומות שמתאבקות וכמובן, הדובדבן שעל הקצפת, התהלכו גמדים בין האורחים שלראשיהם היו קשורים מגשי קוקאין. שום דבר מזה לא היה תמים, ובטח שלא “צפייה לכל המשפחה”. מלבד הרצון שכרטיסי הסרט ימכרו לא רק למבוגרים מבינינו, חשוב לזכור מי נשאר בחיים לספר את הסיפור הזה, ואיזה אינטרנסים הנחו את הצד הזה.

את סופו העגום וגסיסתו של מרקיורי מאיידס טאטאו מתחת לשטיח לטובת ה – happy ending האמריקאי המוכר והאהוב. בסרט אין כמעט שום התייחסות למחלתו ואין שום הצגה של ההשפעה הרגשית של המחלה עליו”

אין בכוונתי בביקורת זו אך ורק להשמיץ את הסרט. היו בו חלקים אומנותיים, מוזיקליים נפלאים וסוחפים. הלהיטים הגדולים ביותר של קווין, שירים שהם להיטי ענק על זמניים, כאלו נולדים מול עינינו במהלך הצפייה. אין לדעת אם באמת השיר “רפסודיה בוהמית” נולד כך, בכפר נידח, אך אין זה משנה, כי הועבר כאן הרובד האותנטי היחיד מבחינת הדינמיקה של חברי הלהקה. המוזיקה דיברה והיוותה את התסריט החסר, היא מילאה את האנמיות של הסרט. היה ברור כי חשוב לחברי הלהקה להבהיר בסרט את מהלך עבודתם המשותפת והארמונית ואת היופי שיש ביצירתה של מוזיקה, ועוד מוזיקה כה מיוחדת כמו זו של קווין. אם נמנעים מלבקש עומק מהעלילה ועוקבים אך ורק אחרי המקצב המהפנט של הסרט הזה, אפשר אכן להנות ממנו. אותו המקצב, זו הסיבה לזכייתו בפרס גלובוס הזהב כסרט הדרמה הטוב ביותר.

ובכן, ובכל זאת בעיני יש פספוס רציני בהשענות הנוחה על העלילה האמריקאית המלוקקת והקיצ’ית הזו. הפספוס הרציני הזה נובע מהפוטנציאל הגלום בסרט הזה – פוטנציאל להיות סרט שלא רק גאוני מבחינה אומנותית, אלא גם פרוגרסיבי ומציג אידיאולוגיה שמאפשרת גמישות מינית והתנערות מהגדרות מיושנות.

הסרט נגמר בהופעה המפוסמת – “לייב אייד” באורך מלא של עשרים דקות. “לייב אייד” היה מופע רוק ענק למטרות צדקה ששוחזר בסרט אחד לאחר. יוצרי הסרט העדיפו להשען על סוף שמאלץ התלהבות ויוצר רגש סינטטי, מאשר לסיים בסוף אותנטי ומעורר מחשבה. את סופו העגום וגסיסתו של מרקיורי מאיידס טאטאו מתחת לשטיח לטובת ה – happy ending האמריקאי המוכר והאהוב. בסרט אין כמעט שום התייחסות למחלתו, אין התייחסות של קרוביו לעובדה שהוא חלה, ואין שום הצגה של ההשפעה הרגשית של המחלה עליו. הסרט, אם כן, יכול לשפוך אור על התרבות האמריקאית לעיתים קרובות משתמשת בפוליטיקלי קורקט על מנת לברוח מבעיות אמיתיות ולהתעמת באופן רדוד ושטחי עם הומופוביה, אבל היריעה קצרה. זה כבר נושא לכתבה אחרת לגמרי.

אפשר לסכם הכל במשפט אחד, אם אתם מחפשים גירוי אינטלקטואלי וחשיבה מחוץ לקופסה זה לא הסרט בשבילכם, אם אתם מחפשים 133 דקות של מוזיקה טובה, קצת ריקודים ו – “יואו הוא ממש דומה לו” אתם במקום הנכון.

עוד בנושא

תגובות

תגובה אחת

  1. א הגב

    פגעת בול. מסכימה עם כל מילה וזה פשוט עצוב.
    תודה לך על השיתוף.

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן