fbpx

רעש המחשבות

כרמן אלמקייס-עמוס בשיחה עם המוזיקאית והצלמת אורה כהן על השילובים בחייה - בין ישראל לאמריקה, מוזיקה וצילום, אמנות וקריירה
006-2048x1560 אורה כהן שהם אפרתי
אורה כהן | צילום: שהם אפרתי

את אורה כהן הכרתי בארוחת שישי אצל חברות. לאורך הערב גלגלנו שיחות מעניינות, דיברנו על מה זה לגדול בשכונות. חלקנו זיכרונות מצחיקים ושוחחנו על אמנות, שירה ומוזיקה. בתוך כל השיחות האלו, האמנות של אורה ריתקה אותי. שילוב בין מוזיקה לצילום שנוגע ומייצר חוויה עמוקה, כמו צפייה בסרט מצוין.

גם השירה וגם הצילום מבקשים מאיתנו, המאזינים והצופים, להסתכל פנימה אל תוך התמונות והשורות המתנגנות שמתוכן נוצרות חוויות עמוקות ומדהימות. אחרי אותו מפגש, הלכתי למופע השקה קטן ואינטימי שאורה ערכה. זו הייתה חוויה מדהימה ומרגשת. מוזיקה שפורטת על מיתרי הלב, שירי אהבה לנשים ואפילו קאבר מושלם לשיר ‘אלינור’ שכתב ג’קי מקייטן.

כשנפגשנו לראיון, גיליתי עוד ועוד פרטים על סיפור חייה של אורה. ברגישות ובכנות היא פרשה בפניי את סיפור ההתבגרות שלה בפריפריה כבוץ’, את היציאה מהארון, את המסע שלה בעולם האמנות ובעולם עצמו ואת השזירה של כל אלו אל תוך אמנות שחודרת ישר ללב.

בואי נתחיל בבסיס. ספרי לי על עצמך.
“נולדתי וגדלתי בעכו, למשפחה המהממת שלי. בית מסורתי-דתי. ההורים שלי עלו ממרוקו בצעירותם ובנו בית בעבודה יומיומית קשה. בית מארח ונדיב. זה היה בית שמרני על כל המשתמע ומגיל מאוד צעיר ידעתי שמשהו אצלי לא רגיל. לא ידעתי לומר בדיוק מה, רק ידעתי שאני לא כמו שאר הבנות בכיתה, בשכונה, במכולת ואפילו בספורט… הייתי יותר ילד מאשר ילדה. ענייני בנות לא עניינו אותי. לא קלאס, לא גומי ולא ברמת צחקוקים עם הבנים”.

כהן למדה בבית ספר דתי, שאליו הלכה בחצאית. “זה לא היה שייך אלי. החזות שלי איתגרה את הסביבה שלי לא מעט ושמעתי הרבה מילות גנאי והעלבות, אפילו ממנהל בית הספר ששאל אותי ‘למה אתה לא חובש כיפה?'”.

במהלך ההתבגרות, מתארת כהן את התאהבויותיה בחברות, במורות. “אוי, כמה זה נדוש”, היא צוחקת. “בתור ילדה, עד הגיוס הייתי ישנה אצל סבתא ממה שלי. היא התאלמנה במרוקו ולא הסכימה להתחתן שוב ופחדה לישון לבד בלילות. אז מדי ערב הייתי ישנה אצלה, מארחת לה חברה, זוכה לזמן איכות איתה ושומעת המון סיפורים שרציתי לשמוע שוב ושוב”.

אביה של כהן היה מלווה אותה לסבתא ממה. במהלך ההליכות הללו, נהגו לשוחח. “אני רציתי לסיים כבר עם בית ספר ולעבור לאיזה קיבוץ, הייתה לי תחושה ששם יהיה לי טוב יותר. אבא שלי כל הזמן ניסה להחזיק אותי, שאסיים 12 שנות לימוד”. בפנייה ימינה לרחוב של סבתא ממה, ישבו באופן קבוע חבורת בנים מבית הספר. “לא באתי להם בטוב, במיוחד לא אחרי שניצחתי אותם במשחקי ספורט, ובטח כשזכיתי באליפות מחוז צפון בהדיפת כדור ברזל…” מספרת כהן. “ברגע שפנינו, התחלתי לדבר עם אבא באופן רצוף, כדי שלא ישים לב לקריאות גנאי של החבורה הזו. פחדתי שהוא ייעלב בשמי. לפעמים הייתי נפרדת ממנו עוד לפני הסיבוב, רק כדי שלא ייחשף לזה”.

בתוך תמונה יש קצב

“זה היה ברור שאחרי הצבא אני לא אחזור לעכו”, ממשיכה כהן לספר. היא סיימה את התיכון, התגייסה ולא שבה עוד לעיר, מלבד לביקורים. “אחרי הצבא נרשמתי ללימודים במדרשה לאמנות ברמת השרון. שם פגשתי אנשים כמוני”, היא מספרת. “במשך ימים הלכתי במסדרונות המדרשה צמודה אל הקיר. זה היה הלם עבורי לחוות תנועה חופשית בלי שאף אחד מציק לי, בלי ביקורת”.

במדרשה ברמת השרון סיימה כהן את לימודי הצילום שלה. “עבודת הגמר שלי הייתה פרפורמנס-ארט, שם שילבתי את המוזיקה שלי עם צילומי וידאו וסטילס שערכתי”.

איך עובד בפועל השילוב בין הצילום למוזיקה?
“התנועה שלי כיוצרת בשתי הפרקטיקות היא דומה, לכן בשבילי יש חוטים מקשרים בין צילום לבין מוזיקה”, מסבירה כהן. “למשל, הקפאה של הרגע – מגיעה לגמרי מתוך עולם הצילום. בלחיצה על כפתור המצלמה אנחנו מקפיאים רגע אחד, או כמה רגעים מתוך התרחשות. במוזיקה, בשירים, אני כותבת סביב רגע אחד – שהתרחש בו עולם ומלואו. אני בונה סביבו סיפור בתמונות, מה שמחזיר אותנו לעולם הצילום – ומלחינה אותו.

בתוך פריים, בתוך תמונה, יש גם קצב. במבט שלנו שמדלג מפרט לפרט בתמונה, בכתמי הצבע שזורקים את המבט לכאן ולשם. אפשר להקביל את זה לקצב מוזיקלי. יש גם את המושג ‘זמן חשיפה’, מושג מעולם הצילום שמתאר לאורך כמה זמן נשאר תריס המצלמה פתוח כדי שהתמונה תיחשף – כך אני בעצם יכולה להחליט מה לחשוף ובאיזו כמות. ואם אני חושבת על השירים שאני כותבת, אז אני מספרת בהם סיפור, אבל אני מחליטה איזה אזורים להשאיר מעומעמים”.


אורה כהן | צילום: שהם אפרתי

גבריות היא לא רק של גברים

לפני שש שנים עברה כהן לאפסטייט ניו יורק. “התאהבתי בנופים עוצרי הנשימה של המקום הזה ובשקט שלו”, היא מספרת. “התחלתי להסתכל על החיים שלי בעדשה אחרת, ליהנות מהאנונימיות”. כהן משתפת גם בשיקול הכלכלי שהניע אותה לעשות את המעבר. “בארץ עבדתי שנים כצלמת. צילמתי אירועים, פורטרטים, חברי כנסת… נגמר לי הסוס מזה, זה לא עניין אותי יותר, רציתי לשמור את הצילום לאמנות שלי”.

ספרי לי על מה שאת עושה היום
“אני נעה בין כרכור לניו יורק”, מספרת כהן. “האפשרות הזו, לקחת מטוס לאפסטייט ניו-יורק, להיכנס למכונית, לעשות קניות ב’וואלמארט’, להגיע הביתה ולעשן את הסיגריה שלי במרפסת, היא מדהימה. זו הייתה החלטה לא פשוטה, לעזוב חיים שלמים בארץ – משפחה, חברים, זוגיות – ולהגיע לארץ זרה יחסית, שהכל בה שונה. השפה, הריחות, האוכל… אפילו הירוק כאן והאור כאן שונים.

עוד בנושא:  דרמה קווין 3 - סוף שבוע של תיאטרון גאה בתאטרון המשולש

בשנים האחרונות אני מצלמת וחוקרת את נושא הבוצ’ות בפרויקט שלי שנקרא ‘Beautiful Butch Project‘. בעצם התחלתי לצלם נשים כמוני”, מספרת כהן בחיוך. “בעצם לאורך כל הילדות שלי, ועד היום, טועים בי ופונים אלי בלשון זכר. אפילו כאן באמריקה. מה שהשתנה זה שאני התחלתי לקבל את זה – כי פעם רציתי להיעלם, זה היה מאוד קשה. נמנעתי ממפגשים, במיוחד עם הורים לילדים, כי הילדים הכי הפחידו אותי. הישירות שלהם, היכולת למשוך בשמלה של אמא ולשאול ‘זה בן או בת?’. זה חנק אותי. התביישתי, נעלבתי, הסתבכתי… התגובות, המבטים, כאילו אני יצור לא מכאן.

במפגש מכונן אחד, בעת צילומי משפחה, היה ילד שהסתכל עלי וידעתי שהנה כבר תבוא המשיכה בחולצה והשאלה ‘זה בן או בת?’. וכך, עם המצלמה שלי, הנמכתי קומה אליו, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי “אני בת שנראית כמו בן ויש גם בנים שנראים כמו בנות, איזה כיף!”. הוא הסתכל עלי ונתן לי כיף.

גבריות היא לא נחלתם של גברים בלבד. לאורך כל השנים בהיסטוריה היו נשים גבריות. היו ותמיד יהיו. ולמרות שהחברה לומדת לקבל את השונה, היא עדיין מחלקת, מגדירה ומצמצמת לבינאריות של נשים וגברים ומפספסת את כל אלה שהם בין לבין. בוצ’ היא אישה גברית עם תכונות גבריות, אך זה לא הופך אותה לגבר. היא אישה. אישה אחרת. כבוצ’ וצלמת אני יכולה לומר שאני שמחה לראות את השינוי המתפתח עם השנים בתוך הקהילה. וכשאני מצלמת, אני מוצאת בכל אחת מהן חלקים ממני: המרקם העדין המתקיים בין הגבריות והנשיות, החיספוס והרגישות, היופי והעוצמה, התשוקה והמשיכה…”


אורה כהן | צילום: שהם אפרתי

רעש המחשבות

אחרי הלימודים במדרשה, לקחה כהן חלק בהרכב שנקרא ‘נשים שרות נשמה’, שאיתו הופיעה בתל אביב, בחיפה ואף במצעד הגאווה הראשון בירושלים. “עד היום אני פוגשת נשים שהאזינו לאלבום שהוצאנו, שמפרגנות לו ממש”. כעבור זמן מה, ההרכב התפרק. “הצטערתי, הרגשתי שמשהו חדש מתרחש בחיים שלי והופס, זה נגמר”. מאז, היא מספרת שעבודת הצילום הפכה אינטנסיבית יותר. “זה כבר כמה שנים שאני מציגה בגלריה Agora בצ’לסי”, היא מספרת. “העבודה המוזיקלית שלי מרווחת יותר. זה לא קל לעבוד על שירים, לכתוב טקסטים חדשים, לממן הקלטות וחזרות והופעות וכל מה שמסביב לזה… לפחות עד שאנשים יכירו קצת יותר את החומרים. אני מחכה ליום הזה”.

כהן הציגה בארץ ובניו יורק כמה תערוכות צילום, אבל כפי שהיא מספרת, המוזיקה עוד לא יצאה אל העולם. “בעצם אף פעם לא למדתי מוזיקה”, היא מספרת. “הדברים מגיעים בשעת קסם, כשדלת ההשראה נפתחת, לכן כשפגשתי את המפיק המוזיקלי עוז קיסר, לא היה ברור לי אם השירים בכלל ראויים לעבודה”.

כהן השמיעה לקיסר את שירה ‘רעש המחשבות’ והוא ביקש לשמוע עוד. “ניגנתי לו חלק מהשירים ואת חלקם השמעתי לו מהטלפון ואז הוא שאל ‘מתי את פנויה להקלטות?'”, היא מספרת. “נכנסנו לאולפן והתחלנו להקליט. האיש הזה מוכשר בטירוף, והוא גם חבר וגם מנטור שמצליח להוציא ממני את הפחדים. איתו הבנתי שאם זה לא יקרה עכשיו, כשאני כבר בת 57, זה כבר לא יקרה. אז התחלנו להופיע בזהירות, בקטן, בתל אביב ובניו יורק – ואני מקווה שנמשיך להתפתח”.

הייתי בהופעה שלך, היה מדהים. ספרי על התקליט החדש.
“המוזיקה עבורי היא כמו מרחב מוגן המאפשר לכל מי שאני מקום לגדול”, היא אומרת בכנות. “אני מביאה את עצמי ומכירה את עצמי גם בשיא הפגיעות והרגישות. זה המקום שבו אני כותבת, מוחקת, מנסה כמה שאפשר לדייק את המילה ואת המנגינה. לפעמים אני עוזבת את הגיטרה והדף, מפנה את כוסות הקפה שנערמו על השולחן, עושה כלים, מנקה את הבית וחוזרת לזה כשהכל מסביבי נקי ומאורגן. זה די מאתגר ליצור בתחום שאני לומדת תוך כדי תהליך ויצירה”.

כהן שרה פולק-רוק עברי, כפי שהיא מגדירה, “על אהבת נשים, פרידות ומה שביניהם”. היא מספרת שהיא וקיסר, המפיק המוזיקלי, החליטו לשחרר את השירים אחת לחודשיים, בפעימות, “כדי שיוכלו להכיר אותם טוב יותר לקראת ההופעות המתוכננות לסתיו ולחורף”. כעת היא נמצאת בשלב סיום ההקלטות. “השיר הבא שיוצא, ‘הישארי’, הוא שיר שמאוד קרוב ללב שלי. יש בו זיכוך של רגע מאוד פגיע, הוא נוגע בתחושה הזו של השתנקות… כשהבטן מתהפכת, המרחב משתבש והעולם הקטן שלך נשפך לבור ללא ספיגה”.

אנחנו בחודש הגאווה, בתקופה לא פשוטה. מה את מאחלת לנו כקהילה?
מאחלת לכולנו, במיוחד אחרי ה-7 באוקטובר, את ההבנה שהחיים הם שבריריים והכל זמני. שנדע להעריך את הזמן שלנו כאן ואת החיים בארץ הזו. שנרבה בעשיית טוב לעצמנו ולסביבה, נכיר ונקבל את השונה מאיתנו, נדע את מידת החסד גם כלפינו ובטח כלפי האחר. שנישאר מאוחדים גם כעם וגם כקהילה ושיחזירו לנו את החטופים, אמן.”

ביום שלישי הבא ייצא הסינגל “הישארי” בהשמעת בכורה בפלטפורמות השונות.


פורסם לראשונה באתר פוליטיקלי קוראת

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר WDG לא יפרסם תגובות המפרות את תנאי השימוש של האתר, לרבות תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון מבזה או פוגעני.

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הפאנסקסואליות הפוליאמורים הלהט"ב

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן