צילום: כפיר בולוטין
שישי בצהריים, תיאטרון בית לסין, ההצגה – סיפור אהבה, מחזה צרפתי מאת אלכסי מישליק שביים במלא כישרון עידו רוזנברג. זו הצגה חגיגית – האולם מלא בא.נשים מכל המינים’ המגדרים והגילאים, מבוגרים בעלי מנוי לתאטרון וקהל צעיר שהתיאטרון הוא לא בהכרח הגו-טו שלו, כמוני וכמו בת הזוג שלי.
ואם לחתוך ישר למסקנה הסופית – אני צריכה ללכת לתאטרון יותר. זו הצגה מעולה שעשויה מצויין, היא דינמית ואסטתית – המוזיקה טובה והתפאורה מדליקה, אבל זה הסיפור ששלח אותי לרכבת הרים רגשית שנשארה איתי אחר כך לכל הסופ”ש. הצגה שמציפה שאלות פילוסופיות טובות מאוד על אהבה ועל הסוף הבלתי נמנע שלה.
אגם רודברג מגלמת את ג’סטין, בחורה קלילה וחיובית, כמעט פיה, שמתאהבת בקטיה, בגילומה של יעל וקשטיין, קרה ולוהטת בעת ובעונה אחת ולחובבות הז’אנר-הזכירה לי את אלכס ווס בכתום זה השחור החדש. קטיה היא לסבית שמזהירה מראש- יש לה תסביכים, רקע משפחתי קשוח וחרדת נטישה.
דווקא בגלל הניגודים, כשהאהבה בין השתיים פורחת זה הכי מתוק שאפשר. זו הפנטזיה שלנו על אהבה שמוציאה אותנו מעצמנו, שהיא חזקה כל כך שגורמת לג’סטין (אגם) להיות עם נשים, ולקטיה (יעל) להוריד את החומות. כל הקהל נסחף לתוך זה, כשהן התחתנו והחליטו להביא ילד לצלילי מוזיקת פופ, גם אני רציתי לרקוד.
אלא שמכאן זה הופך להיות סיפור אימה. ג’סטין רוצה להביא ילד, אבל בעקבות החלטה פזיזה דווקא קטיה היא זו שנכנסת להריון. ג’סטין עוזבת וכאן ההצגה נחתכת- קפיצה בזמן, אנחנו פוגשות את קטיה וז’אן, הבת שלה, (בגילומה של נועה מרקוביץ’) 12 שנים לאחר מכן בתור לרופא. הסרטן של קטיה חזר, מודיעים לה שהיא עומדת למות, וכאן נשאלת השאלה- מי המשפחה שלה? מי יוכל לקחת אחריות על ז’אן?
צילום: כפיר בולוטין
בתקופה האחרונה יש המון חרדה פוליטית בקרב הקהילה הגאה ותומכיה, עם חילופי שלטון שנראה שלכל הפחות יעצרו את ההתקדמות שהושגה. בתוך כל זה, דווקא עכשיו פורחים מלא ייצוגים לסביסים במיינסטרים הישראלי (אפילו איתרתי בקהל כמה כוכבות מהמפקדת), וכפי שאמר עידו רוזנברג, הבמאי, בסוף ההצגה החגיגית, כל הכבוד לציפי פינס מנכ”לית בית לסין שבימים אלו בוחרת להעלות הצגה כזו.
אבל בעיני, וכאן חשוב אולי להדגיש שעיני הן לסביות, מעבר לנחמה של הייצוג, האמירה הפוליטית בהצגה הזו היא עמוקה יותר. ההצגה הזו נוגעת בלב הויכוח (שאפילו כבר ננטש מרוב ייאוש) על זכותם של זוגות חד מיניים למסד את היחסים ביניהם כבסיס להקמה של משפחה, ועל המחירים האישיים שאנחנו משלמות על החיים מחוץ לממסד.
קודם כל חשוב לומר שההצגה הזו היא הצגה טובה מעבר לפוליטיקה, בגלל האנושיות והאוניברסליות שלה. כשמה כן היא – סיפור אהבה, ואהבה נמצאת בכל מקום ואצל כל אחד, אבל תמיד נושאת בחובה את הצל, הצד האפל הבלתי נמנע שכולנו תמיד מנסים להכחיש כדי להמשיך לאהוב – הסוף. הרי זה תמיד נגמר, או במוות, או פשוט בהיכבות של אהבה גדולה ומסחררת, שיכולה להיות טראגית אפילו יותר.
וזו, בסופו של דבר, הסיבה בגללה אנשים מתחתנים – בגלל חרדת הנטישה המוצדקת לחלוטין שלהם. הנצחיות של האהבה היא אשליה שאנחנו חייבים לחיות בה כדי לאהוב, והחתונה היא תעודת ביטוח לאשליה הזו, שגם אם האהבה תיגמר, היא לעולם לא תימחק כלא הייתה. בעיניים פקוחות אנחנו בוחרות להתחייב למישהו לשארית חיינו, אפילו שאנחנו יודעות שגם בסיפורי אהבה טובים האהבה לפעמים נגמרת.
ויליאם, אחיה האלכוהוליסט של קטיה, בגילומו המעולה של שלומי טפיארו (ששומר על הטון של ההצגה חינני וקליל גם כשצוללים לנושאים עצובים יותר), הוא זה שמחתן את קטיה וג’סטין. הוא מכריז עליהן מוגנות מתוקף היותן ‘האהובות של היער הקוסמי’. אחר כך, כשלג’סטין יש כבר שני ילדים ובעל, כלום לא מגן על קטיה.
עבור זוגות חד מיניים, בהצגה כמו בחיים, כשהעניינים מסתבכים רק הרצון הטוב שומר על הילדים שנולדו וההבטחות שהובטחו. אבל האם אפשר לסמוך על זה? אנחנו צריכות הגנה חיצונית, ‘סיפור אהבה’ הוא עוד ורסיה לסיפורי האימה שנובעים מחוסר ההגנה על זוגות נשים, על פרידות שבהן האמא הלא-ביולוגית מאבדת את הקשר עם הילדים שגידלה, או כשקורה אסון והאישה שנותרה מאחור לא נספרת בעיני הרשויות, לא כאלמנה ולא כאם (כמו במקרה של פביולה בוהדנה, נספית אסון הכרמל, שהמדינה לא הכירה באלמנתה ובשלושת ילדיה).
המיסוד של האהבה, החתונה, נועד להגן על האוהבים בדיוק ממקרים כאלו. ההצגה מראה כיצד האופן שבו זוגיות חד מינית מתקיימת מחוץ לגבולות האלו משאירה את אלו שבוחרות לאהוב את בנות מינן חסרות הגנה, בלי תעודת ביטוח כשהכל מתפרק, וזה גורם לסיפורי האהבה שלנו להיראות אחרת.
השאלה הפילוסופית-מה המחוייבות האישית שלנו לאהבות שאהבנו, נותרת בהצגה בלי מענה חד משמעי. אבל החלק האופטימי הוא שלכל הדמויות היה רצון טוב, התאהבתי בכולן. וכמו בטרגדיה טובה, ההצגה העלתה שאלה קשה בצורה חכמה ומלאה ברגש. בקיצור, סיפור אהבה זו הצגה מעולה, דינמית ונעימה, באווירה של סרט צרפתי איכותי ונעים, עם מלא לב ושאלות טובות וחתרניות שמוגשות בצורה קלילה, וסיפור אהבה סוחף. רוצנה לראות.
הכותבת יעל עצמון היא תסריטאית וסטנדאפיסטית, ממקימות קולקטיב הסטנדאפ הגאה סטנדאפ ריינבואו
