מתורבתות – הכתובת על הקיר

הכירו את האמנית והמשוררת גילי סיטון, שחושפת את האמנות בעזרת מילים המספרות את הסיפור של רבים מאתנו, וכותבת אותן על הקיר בשירותים
gili_sitton
גילי סיטון | צילום: גילי לוינסון

“כשאני כותבת, נקודת המוצא שלי תמיד מעוגנת במציאות אבל לאו דווקא נשארת נאמנה לה”, מסבירה לי גילי סיטון בפגישתנו בבית הקפה, “הכתיבה מבוססת על שיחות שניהלתי, אנשים שפגשתי, חוויות שחוויתי ותחושות שהרגשתי. לפעמים מדובר ברגעים בודדים, מחווה של גוף, מבט. זה יכול להעסיק אותי ימים ולא לעזוב אותי. הרגע האחד הזה, הרצון לפרק ולהבין מה בדיוק היה שם ומה זה עשה לי. בסופו של דבר אני אנסח את זה במילים”.

את גילי סיטון, 31 מתל אביב, אני פוגשת בבית קפה בדרום תל אביב בצהרי שישי. בחוץ שמש, והיא לובשת ג’ינס וחולצת גולף כהה. היא ניגשת אליי במבט משועשע וחותכת את השתיקה המביכה בשנייה. “איזה קטעים”, היא אומרת, “התבלבלתי עם מישהי אחרת וחשבתי שזו את. אז שאלתי מה נשמע ופשוט התיישבתי. לולא המבט התמוה שלה עוד שניה גם הייתי מזמינה קפה”. בהמשך השיחה הסיטואציה הזו מתחברת היטב עם מה שסיטון משדרת, ובמיוחד עם מה שהיא כותבת.

“המדיום של הכתיבה מבחינתי הוא המדיום הכי ישיר שעסקתי בו עד היום. הוא מרגיש לי יותר מזוקק ומדויק לגבי חוויות מסוימות וזה בא מתוך צורך אמיתי ודחוף ליצור ולהביע החוצה, להיות חשופה. חשופה, אבל באופן קצת אחר”.

בשביל סיטון, מילים הן כלי שדרכו היא רואה את העולם: “כשאני כותבת זה מתוך מקום אינטנסיבי. אני מבקשת להעביר את החוויה הלאה בעזרת המילים דרך תיאורים ברורים, פלסטיים. תיאור של מקומות, זמן ואנשים. אני מאמינה שאנשים יכולים להתחבר לחוויות האלה, לחוש, לדמיין ולהרגיש את מה שאני הרגשתי באותו הרגע. זה הכוח של הטקסטים בעיניי”.

ואכן, הטקסטים של סיטון חשופים, אבל כאלו יש הרבה. הסימביוזה בין אמנות פלסטית ומילים, הולידה את הדבר שכנראה תשמעו עליו הרבה בזמן הקרוב: SKETCH POETRY – “שירה ברישום”.

“בדרך כלל כאשר מציגים ומפרסמים שירה או פרפרזות קצרות הן ערוכות, מנוקדות, מהונדסות לעיניי הקורא”, מסבירה סיטון, “משאירות את התשוקה והאימפולס של הכתיבה מאחור ומציגות לראווה את התוצאה, את התוצר. בתהליך של שירה ברישום אני מבקשת לשמר את המחיקות, התיקונים, הספונטניות, בנוסף למחשבה על קומפוזיציה וחומר”.

אני מרימה גבה ותוהה איך הדבר הזה נולד, ומה המשמעות של התהליך עד לתוצר הסופי.  סיטון, בוגרת תואר ראשון במחלקה לאמנות בבצלאל ותואר שני בתכנית הבינתחומית בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת ת”א, מחדדת לי את הנקודה הזו בקלות: “בתור מישהי שמגיעה עם רקע של אמנות ויזואלית יצא שבמקום לכתוב ולאפסן את הטקסטים “במגירה”, התחלתי לתלות אותם על הקיר בסטודיו. שיחקתי עם הגדלים של הדפים, עם הזוויות, שילבתי צילומים ורישומים קטנים. פתאום קלטתי שהטקסטים מקבלים ממד של רישום בגלל כל המחיקות והקווים על הדף. היה בזה משהו מאוד אקספרסיבי, כאילו “ציירתי” את הטקסט. אח”כ פשוט המשכתי לעשות טסטים בפורמטים וחומרים אחרים תוך שאני שומרת על המידיות שהטקסט נכתב בה מלכתחילה וגם לבסוף מתייחסת לחלל שבו מוצגת העבודה. לפעמים העבודה יכולה פשוט להיתלות בחלל ולפעמים היא ממש מותאמת למקום עצמו”.

עוד בנושא:  "לא רק מטבוחה ובורשט": הקסם של הפריפריה- גרסת הדראג

siton4

“לפעמים העבודה יכולה פשוט להיתלות בחלל ולפעמים היא ממש מותאמת למקום עצמו” | צילום: יובל חי

לא אהיה הלסבית שלכם

חלק מהשירים של סיטון מדברים על אהבה, תשוקה, כאב ואכזבה, תחומים שבלשון המעטה, לא זרים לה. “בשנה האחרונה עברתי לא מעט טלטלות רגשיות. חוויתי פרידה מבת זוג וכמה רומנים קצרים שלא הגיעו לשומקום. מתוך החוויות האישיות שלי אני כותבת כאישה לאישה. אבל זו לא חוויה שהיא בלעדית לנשים לסביות. במילים אחרות אני לא מתייחסת לשירה שלי כשירה להטבי”ת”.

“אני יכולה לדמיין שנשים לסביות יזדהו עם השירה שלי יותר מנשים סטרייטיות מתוך העובדה הפשוטה שכמוני הן חוו תהליך של יציאה מהארון, תחושה שצריך להסתיר משהו, ובעיקר התאהבות עוצמתית באשה ולא בגבר”, מסבירה סיטון, “עם זאת אני מאמינה שכל אחד יכול להתחבר למילים ולמה שהן מעבירות בלי קשר למגדר או למין”.

פְּלַסְטִיק/ גילי סיטון

אֶתְמוֹל בַּמְּסִבָּה חִכִּיתִי שֶׁתָּבוֹאִי

הַחֶדֶר הָיָה עָמוּס בַּאֲנָשִׁים

נָשִׁים

מִרְיָם אוֹמֶרֶת שֶׁהִיא פְּלַסְטִיק

בְּעֵינַי כְּמוֹ גֶּשֶׁם. מִבִּפְנִים מַרְטִיב

מִבַּחוּץ מְרִיחִים אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא מַפְסִיק

לָרֶדֶת

כָּךְ נִצְמְדָה אֵלַי מֵאָחוֹר וַאֲנִי כְּבָר הִכַּרְתִּי אוֹתָהּ מִכָּל הַגּוּפִים

מִרְיָם אָמְרָה לִי שֶׁהִיא פְּלַסְטִיק

שׁוּב תֵּרְצָה לְהִצָּמֵד. תֵּרְצָה לְהִסְתַּכֵּל. תֵּרְצָה לְהִבָּהֵל

תֵּרְצָה לֹא לָגֶשֶׁת

שׁוּב

מִרְיָם אָמְרָה לִי שֶׁזֶּה פְּלַסְטִיק

בְּעֵינַי כְּמוֹ שָׂדֶה שֶׁל סַבְיוֹנִים. מִבִּפְנִים פּוֹרֵחַ

מִבַּחוּץ נוֹשְׁפִים עָלָיו וְהוּא

עָף לַעֳזָאזֵל

כָּךְ הִכַּרְתִּי אוֹתָהּ מִכָּל הַגּוּפִים

וְתֵרַצְתִּי לֹא לָגֶשֶׁת

שׁוּב

מִרְיָם לָחֲשָׁה לִי שֶׁהִיא פְּלַסְטִיק

 

על מה בעצם השיר הזה מדבר?
“השיר “פלסטיק” מדבר על רומן דמיוני שניהלתי עם מישהי. הייתי נתקלת בה לעיתים קרובות בכל מיני מקומות, בין השאר בברים ובמסיבות של הקהילה”. סיטון עוצרת לרגע את שטף הדיבור, מחייכת וממשיכה: “נעם לי לחשוב שאנחנו מתעניינות אחת בשנייה, שיש בינינו מתח. כשסיפרתי עליה לחברה משותפת היא תיארה אותה והשתמשה במילה “פלסטיק”. אמרה שבעיניה יש בה משהו מלאכותי, וזה העמיד אותי בנקודה שסתרה את הפנטזיה שהייתה לי בראש. נוצר קונפליקט בין מה שהרגשתי לבין מה שחברתי אמרה”.

עוד בנושא:  תחרות הצילומים שמסייעת לאמיר להקים מקלט ללהט"בים ערבים

מה זה עשה לך?
“הנקודה זו גרמה לי לחשוב מה הייתי רוצה שהבחורה הזו תהייה בשבילי למרות ה”פלסטיקיות” שלה. כלומר איך היא נתפסת בעיניי כאשה נחשקת, כמאהבת.

בנוסף יש בשיר גם משחק של פנים וחוץ. למשל כשהגשם יורד הוא מרטיב את הבגדים והשיער, מבחוץ, אבל המחשבות והקרבה לבחורה הזאת גרמו לי להרגיש ולהתרגש כאילו הוא יורד בתוך הגוף שלי, כאילו הוא מרטיב אותי מבפנים. בסופו של דבר הרומן הזה נמשך איזה זמן אבל לא באמת התממש. הוא היה יפה ונעים בתור פנטזיה ורציתי להשאיר אותו ככזה.

מפלט בשירותים

את סיטון אפשר לראות בשנה האחרונה מקריאה בערבי שירה, מפרסמת שירים במגזינים שונים של כתיבה ושירה כגון “ביטאון שירה” ומנהלת בלוג שנקרא  SKETCH POETRY בבלוגר. תוכלו לשמוע אותה מקריאה משיריה בערב יצירה נשית שיתקיים ביום שלישי,  8.3.16  בקפה אלבי. בנוסף, בימים אלו מוצגות ארבע עבודות חדשות שלה בבר “בית אריאלה”. הרישום במקום הוא סוג של גרפיטי – מתקשר עם המרחב הקיים אך גם שומר על אוטונומיות וספציפיות.

 

siton2

מפלט לחרמנים | צילום: יובל חי

“התגובות המרגשות לעבודות בבית אריאלה נותנות לי תחושה טובה מאוד. שירה היא לא משהו שתמיד נגיש או שמתעניינים בו, אבל כשפוגשים את זה פנים מול פנים זה גורם לאנשים לעצור ולקרוא. להתבונן. זה מאוד משמח שאני יכולה לאפשר לאחרים לחוות את הדבר הזה”.

שמענו שיש מקום די מוזר שבו את אוהבת להציג את השירים שלך?
“נכון. בחרתי להציג את העבודות באזור המועדף עליי במקום- השירותים. המפלט לחרמנים, לעושי הסמים, לשבורי הלב. מקום של פאוזה ממה שקורה בחוץ”. אני מביטה בגילי ומרגישה שגם השיחה הזו היא קצת פאוזה מכל מה שקורה בחוץ.

צילומים: יובל חי. באדיבות ‘בית אריאלה’, הרכבת 2

עוד בנושא

תגובות

תגובה אחת

  1. אודליה הגב

    העולם משתנה. נולדים מוזרויות ודברים שנדמה כי לא היו קודם.
    זו הדינאמיקה של החיים.
    רכבת שנוסעת אל הבלתי נודע ולא עוצרת בתחנות ישנות.
    לי זה לא פשוט. התמונות החדשות שנראות ממסע הרכבת הדוהרת.

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן