ירושלים 2009 | צילום: גיא יצחקי | CC BY 2.0
בעוד שלושה ימים יצא לדרך מצעד הגאווה בירושלים. שנה מאז הרצח של הנערה שירה בנקי ז”ל, על ידי הרוצח ישי שליסל, ותוך כדי רצף התבטאויות חמורות של אישי ציבור ורבנים נגד מצעדי הגאווה והקהילה הגאה, מארגני המצעד בירושלים מרגישים שהשנה המצעד חשוב מתמיד.
“זו מעין תערובת של אדרנלין ולחץ. יש המון התרגשות ורצון לעשות משהו גדול ומשמעותי, ויחד עם זה פחד מאוד עמוק שמשהו יקרה”, כך מתאר תום קאנינג, הסמנכ”ל הטרי של ארגון “הבית הפתוח לגאווה ולסובלנות”, את תחושותיו לקראת המצעד.
קים ארד, פעילה בקבוצת הנוער והצעירים של “הבית הפתוח” מתארת תחושות דומות: “אני מרגישה שהמצעד השנה הוא חשוב יותר מבכל השנים הקודמות, מבלי להמעיט בחשיבות המצעדים הקודמים, משום שבשנה שעברה ניסו להוריד לנו את הראש, להוריד אותנו ולהעלים אותנו, למחוק אותנו ולפגוע בנו, דווקא עכשיו, דווקא אחרי שנה שעברה, נראה לי הכי טבעי שאם מישהו ניסה להוריד אותנו, נעלה גבוה יותר”.
אחד הנתונים המשמעותיים ביותר לאור אירועי השנה שעברה, שהוא למעשה נעלם, הוא צפי המשתתפים והמשתתפות במצעד הקרוב. עד כמה אלמנט הפחד ישחק תפקיד. האם תבוא כמות כפולה של אנשים, או להפך? העיניים של כולם נשואות לעבר ה-21.7, ולשאלה האם הציבור הישראלי יחליט שנפל דבר? שאת הזירה הזו לא מפקירים יותר? או שהאדישות והפחד יכריעו?
גם לאירועי הימים האחרונים, בהם אנו שומעים התבטאויות של רבנים נגד הקהילה הגאה, יש השפעה על התחושה שהפעם יהיה משהו שונה, וכבר נשמעו רבנים שהודיעו כי יגיעו לצעוד בירושלים, יחד עם בוגרי המכינות הקדם צבאיות שהתארגנו לצעידה משותפת.
מה מייחד את המצעד הירושלמי?
“המצעד בירושלים הוא מאוד חגיגי, ססגוני, שמח. אבל עדיין זה באופי ירושלמי מאוד”, מסביר קאנינג, “זה לא משאיות וזה לא בגדי ים. זה ברחובות ירושלים, שמוקפים באבן ירושלמית. יש משפחות, יש קהילות דתיות, יש המון ארגונים ירושלמים שמגיעים. יש מנהיגי ציבור ומנהיגי דת. בכלל, יש לדתיים מקום מרכזי, כמו לכל קהילה ירושלמית. הם כל שנה צועדים כקבוצה. היו שנים שבהן הם היו באים עם מוסיקה חסידית, אז זה מראה מאוד יפה, וזה מסר מאוד חזק. אין סתירה בין זהות להט”בית לזהות דתית”.
איזקס דווקא מדגישה את המשמעויות הבסיסיות יותר של המצעד: ” המצעד הוא בעיקרו מחאתי, אבל יותר מזה הוא בא לייצר נראות, להנכיח שיח, להציף אותו. אני אולי שונה מאנשים אחרים בקהילה, אבל אני לא חושבת שהרצח של שירה בנקי ז”ל מעיד על מגמה שלילית, ההפך, התגובות המזועזעות מעידות על שינוי מהותי לטובה. אבל שוב, המצעד הוא כן מחאתי, פוליטי. החשיבות שלו בעיניי הוא שינוי השיח ברמת המיקרו, התא המשפחתי, השיח בתוך משפחות שיש בהן חברי וחברות הקהילה. אם אנשים לא מרגישים בנוח במקום הכי אישי שלהם, הבית, המשפחה, החברים, תחושת הביטחון במרחב הציבורי, זה מה שחשוב באמת במה שהמצעד יכול לשנות”.
מי שמצליח להתגבר על הפחד, מי שחשובה לו או לה שלטון החוק, הדמוקרטיה, חופש הביטוי, ערך האדם באשר הוא אדם, מדובר בחובה אזרחית, לא פחות
במוקד ההתרחשות, הטראומה וגם האומץ, עומד כמו תמיד ארגון “הבית הפתוח לגאווה ולסובלנות”. קאנינג מנסה להסביר קצת את תפקידו של הארגון בספירה הירושלמית: “הבית הפתוח הוא העוגן של הקהילה הירושלמית, זו הפלטפורמה שממנה אפשר לעשות את כל הדברים שאנחנו רוצים לעשות, זו התשתית, זה המקום שיכול לפנות לגורמי חוץ ולייצג את הקהילה מול הרשויות”.
“הבית הפתוח הוא הגוף הירושלמי שמארגן את המצעד מאז שנתו הראשונה מזה 15 שנה”, מסביר ערן גלובוס, פעיל מרכזי בבית הפתוח ובהפקת המצעד, “הבית קיים קרוב ל-20 שנה והוא תמיד מדבר בשני כובעים, שהם מאוד רלוונטיים למצעד כי גם המצעד עובד בשני הכובעים האלה. הוא גם מרכז קהילתי לקהילה הגאה והוא גם ארגון לשינוי חברתי ברמה גדולה ורחבה יותר בחברה הישראלית. המצעד הוא ביטוי בעיניי, כמעט אולטימטיבי לשני החלקים האלה. מהמקום הזה מתחיל תהליך קהילתי יפהפה, את ההחלטות לא מקבלים שלושה אנשים בחדר סגור בשביל כולם, אלא את התהליך עושה הקהילה. מקבוצות הנוער מכינים שלטים ועד שירות הייעוץ הפתוח מתעסק בקשיים שמתעוררים לקראת המצעד”.
“הבית הפתוח מרים את המצעד ולא רק במובן הפורמלי, הוא אחראי לכך שיש בירושלים חיי קהילה”, מוסיפה יעל איזקס, פעילה בבית הפתוח, “הוא אחראי לזה שיש בירושלים משהו שמאגד את כל הקהלים השונים שמרכיבים את הקהילה המאוד מגוונת הזו. ארגון שמשדך בין הומו ימני להומו ערבי. ארגון שמאחד את כל המגוון תחת גג אחד והארגון עושה את כל אלה בהצלחה”.
אחד התפקידים החשובים שהבית ממלא, הוא דאגה לציבור הנוער והצעירים בעיר.
“אני חושבת שבעצם גם הצעירים וגם הנוער בירושלים סובלים מכל מיני קשיים חברתיים ונפשיים, חלקם הגדול על רקע הנטייה המינית שלהם, או הזהות המינית שלהם”, אומרת ארד, “הבית הפתוח מהווה בית שמקבל אנשים על כל המוזריות, הנטיות, הזהויות וההפרעות ומגוון דברים שכל אחד מהם חווה. לנוער ולצעירים שהאישיות שלהם עוד לא מגובשת, להרגיש שייכות לאיזשהו מקום זה דבר הכרחי, מחקרים פסיכולוגיים יעידו על כך. תחושת שייכות היא אחד הבסיסים להתפתחות התקינה ולשמירה על בריאות הנפש. הבית הפתוח מהווה מקום שאפשר להרגיש אליו תחושת שייכות, במיוחד במצעד כשילד שחווה דחייה מהמון גורמים בסביבה שהוא נמצא בה מגיע למצעד”.
מעגלי שיח עם פעילי ארגון להב”ה
ספק אם קיים במדינת ישראל ארגון דומה לבית הפתוח. ארגון שמשלב עשייה חברתית עם מגוון שירותים רווחתיים. ישנה פעילות חינוכית שיוצאת אל מחוץ לגבולות הבית, ויצירה אקטיבית של חיי חברה של מגוון גדול של קבוצות ומגזרים. כך למשל מספק הבית הפתוח שירותי מרפאה, ייעוץ נפשי, פעילות נוער וצעירים, ערב נשים, מפגש נשים בגילאי 50 פלוס, פרויקט חינוכי בבתי ספר שונים, ערבי קריאת שירה ותרבות, וכן, גם ארגון מצעד הגאווה ואירועים נוספים לפי הצורך.
דוגמא טובה לאירועים הללו ניתן היה לראות לאחר הרצח בשנה שעברה. במקביל לעצרות שנערכו בשבת שלאחר הפיגוע וכחודש לאחריו, הסתערו פעילי הבית הפתוח, בהובלת הנוער של הבית, על כיכר ציון והתעקשו לנהל מעגלי שיח עם כל מי שהיה מוכן. כך למשל, ניתן היה לראות פעילי להב”ה, כולל זה העומד בראשה, בנצי גופשטיין, במעגל שיח עם פעילי הקהילה, לאחר שהוזמן על ידי מאי פלג ז”ל, טרנסג’נדרית ויו”ר הבית הפתוח לשעבר.
האם השתנה משהו ביחס של הרשויות וביניהן עיריית ירושלים, משטרת ישראל ומשרד החינוך לקהילה הירושלמית ולבית הפתוח?
“אנחנו מקווים שהמשטרה לא תתנער מהאחריות שיש לה לאבטח את המצעד, אבל אנחנו עובדים איתם בשיתוף פעולה והיחסים טובים, ונראה שיש רצון אמיתי וכנה לשמור על הביטחון של כולם”, מסביר קאנינג, “בעיריית ירושלים, יש אולי רגישות וסימפטיה, אבל זה לא מתבטא במעשים סביב המצעד. אנחנו מסתכלים על המצעד המפואר בתל אביב, ועל המצעד המהמם בחיפה, ואנחנו יכולים רק לקנא. בירושלים, העירייה לא מכירה בתפקיד הזה שלה”.
גלובוס דווקא רואה את הדברים אחרת ביחס לעיריית ירושלים וחושב, בזהירות יש לומר, שהמצב דווקא השתפר: “בגדול מערכת היחסים עם העירייה השתפרה בשנה האחרונה. יותר תהליכים קורים ואנחנו מאוד מעריכים ומוקירים את העובדה שבעירייה הבינו את החשיבות של הבית הפתוח כמרכז עירוני מרכזי. אין ספק שזה פועל יוצא של אירועי שנה שעברה אבל יש עוד דרך ארוכה ואני חושב שנגיע למקום טוב יותר. אפילו חברי מועצה, הרבה יותר קל לדבר איתם על נושאים כמו נוער במצוקה, זה עוזר בניגוד לעבר אבל אנחנו עדיין לא על מי מנוחות מבחינת האינטראקציה עכשיו”.
ממשרד החינוך לא נראית התקדמות באופק. הפרויקטים החינוכיים של הבית הפתוח פועלים עד כה במימון של הארגון עצמו. לא ברור כמה זמן יצליח הבית להמשיך לממן בעצמו וללא תמיכה חיצונית את הפרויקטים. אולם, התקווה שבמשרד החינוך ירימו את הכפפה וישימו את הכסף איפה שהפה של בנט נמצא, אם לתרגם בגסות מאנגלית, עדיין קיימת.
בינתיים, מתמקדים בבית הפתוח במצעד. עם החשש ופוסט הטראומה של רבים מהמשתתפים והמשתתפות, ינסו להתמודד שירותי הייעוץ הפסיכו-סוציאליים של הבית הפתוח, שגם ינכחו במצעד. החשש להגיע הוא מובן, אבל בבית הפתוח סבורים כי מי שמצליח להתגבר על הפחד, מי שחשובה לו או לה שלטון החוק, הדמוקרטיה, חופש הביטוי, ערך האדם באשר הוא אדם, מדובר בחובה אזרחית, לא פחות.
