מהפכת אמנות שקטה שמחלחלת ועושה שינוי בהדרגה

הקומיקסאית והמאיירת אילנה זפרן בראיון למגזין GendrTuck עבור גיליון השנה בנושא “מהפכה” | “אני תמיד מציגה זוגיות לסבית כמשהו נורמטיבי ומובן מאליו, ואז גם קוראים פחות פתוחים מתחילים לקבל את זה”
אילנהזפרן

גיליון החודש של המגזין ג’נדרטאק מוקדש לנושא “מהפכה” והוא הגיליון המסכם של שנת הפעילות. 365 יום של תיעוד אמנות ישראלית ודיון רחב על מגדר.

בשער הגיליון תוכלו למצוא את אילנה זפרן- קומיקסאית, קריקטוריסטית ומאיירת. אילנה חולקת בראיון מרתק נקודות במסעה האמנותי, דנה בבחירה בקומיקס ובעיסוק בתכנים להט”בפאקים ועל כוחה של המהפכה השקטה באמנות שמחלחלת ועושה שינויים בהדרגה.


מי את אילנה זפרן?
אני קומיקסאית, קריקטוריסטית ומאיירת, לסבית, פמיניסטית, שמאלנית, תל אביבית אדוקה, חילונית, מאמינה באדם ולא באדמה, חושבת שמוזיקה מצילה חיים, חתולאית ובעד חיות באופן כללי, אמא של שני החתולים האלמותיים רפי וספגטי ושל מלעיל ומלרע, שתי החתולות הצעירות שמנסות להיכנס לכפותיהם הגדולות, בת 46 בחוץ ובת 16 (גג) בפנים. אה, ורווקה, איפה אתן, בנות?

מתי התחלת לעסוק באומנות ומדוע דווקא בה?
תמיד ציירתי, אבל התחלתי לעסוק באיור ובקומיקס בצורה מקצועית אחרי שסיימתי ללמוד לימודי עיצוב גרפי ב-1998. חשבתי שאני רוצה להיות מאיירת ואיירתי פה ושם, אבל החיים הובילו אותי אל הקומיקס. ב-2003 נפרדתי בפרידה דרמטית מהחברה הראשונה שלי ובתוך כל הצער והדמעות נכנס לי לראש רעיון לספר על הפרידה הזו בקומיקס. הרעיון לא הרפה, אז עשיתי עמוד קומיקס שסיפר על הפרידה וכשעשיתי אותו התאהבתי במדיום של קומיקס אוטוביוגרפי בפרט וקומיקס בכלל. גיליתי את החיבור המיוחד שיש בקומיקס בין איור לטקסט והבנתי והרגשתי שמצאתי שפה שמתאימה לי. בבית ספר יסודי כתבתי סיפורים ובתיכון ציירתי ופתאום שני הדברים האלה התחברו לדבר אחד שלם. בשנים האחרונות, חזרתי גם לאיור נטו של טקסטים של אחרים, אבל אני חושבת שעיקר כוחי הוא בחיבור בין איור לטקסטים שלי. זה המקום שאני מרגישה בו הכי טבעי ושאני מצליחה ליצור בו אמנות שהיא מאוד אני.

מה החוויה שלך כאשה לסבית בעולם האמנות?
האמת שיש לי רק חוויות טובות כלסבית בעולם האמנות. העבודות הראשונות שלי התפרסמו בתוך הקהילה, בעיתונים “הזמן הוורוד” ו”הזמן החדש”, אבל העבודה הראשונה המשמעותית שפרסמתי ושהיתה להט”בית לגמרי במהותה, הרומן הגרפי “סיפור ורוד”, יצאה לאור בהוצאה “רגילה” והתקבלה בפרגון ובחום גם על ידי הקהל הסטרייטי וגם על ידי כלי התקשורת שהתלהבו גם מהנושא וגם מהצגתו בקומיקס. פחות או יותר בכל הדברים שהוצאתי מאז, גם בטור האישי השבועי “רישומון” וגם בסיפורים קצרים שפרסמתי בעיתונים ובכתבי עת מיינסטרימים וסטרייטים, תמיד היה בסיס להט”בי ודמויות להט”ביות, ואף פעם לא נתקלתי בהומופוביה או בהסתייגות. מצד שני, רב הדברים שפרסמתי התפרסמו במקומות ליברליים כמו “העיר” ו”הארץ”, אז אולי זו לא חוכמה גדולה שלא נתקלתי בהומופוביה. אני מאמינה שהיום עיתון כמו “ידיעות אחרונות” היה מפרסם טור שבבסיסו זוגיות לסבית, אבל כשהתחלתי לפרסם את “רישומון”, ב-2006, לא כך כך בטוח. אני גם לא בטוחה שאם הייתי הומו, העבודות שלי היו מתקבלות בכזה חום במיינסטרים הסטרייטי. אני חושבת שלהרבה אנשים קל יותר לקבל ולראות זוגיות לסבית מאשר הומואית.

עוד בנושא:  יעל גרמן קיבלה אות הוקרה מיוחד פועלה למען קהילת הלהט"ב

הקומיקס הראשון של אילנה | הזמן הורוד 2003

כיצד נוצר הרומן הגרפי ‘סיפור ורוד’ ומה היו התגובות אליו?
“סיפור ורוד” היה אמור להיות חלק מסדרת ספרי תעודה ישראליים שלא יצאה לאור בסופו של דבר. קיבלתי הצעה מעורך הסדרה לצייר ולכתוב רומן גרפי שישלב בין התיעודי לאישי בנושא לבחירתי, ובאופן טבעי בחרתי בנושא הלהט”בי, כלומר לספר את הסיפור של הקהילה בארץ ואת הסיפור האישי שלי. לא ידעתי הרבה על ההיסטוריה של הקהילה כשהתחלתי לעבוד על הספר, התחלתי לאסוף חומרים ולמדתי תוך כדי. לא היה לו ממש תסריט ידוע מראש, פשוט התקדמתי מפרק לפרק בצורה כרונולוגית עם שני הסיפורים. הסיפור של הקהילה בספר מתחיל מקום המדינה, אפילו קצת לפני, והסיפור שלי מ-1972, ושניהם מסתיימים בהווה של זמן כתיבת הספר שהיה שנת 2005.

היו כמה מבקרים שלא אהבו את הספר, אבל רב הביקורות והתגובות היו נלהבות, גם בקהילה וגם מחוץ לה. עד היום, אני מקבלת לפעמים תגובות מבני נוער או מכאלו שהיו בני נוער כשקראו את הספר שמספרים שהספר עזר להם וחיזק אותם, ואלה התגובות שהכי מחממות את הלב ומשמחות.

האם ניתן לדעתך לעורר מהפכה ע”י שימוש באומנות? האם כוחה השתנה עם השנים?
לדעתי אפשר לעשות מהפכה שקטה ומתמשכת עם אמנות, מהפכה שמחלחלת ועושה שינוי בהדרגה. אמנות יכולה להיות בוטה ולעורר זעזוע שזה מעולה, אבל באמנות אפשר גם להגיד דברים בצורה לא מיליטנטית, פחות בפרצוף, בצורה יותר מרומזת, פחות פרובוקטיבית והרבה יותר אישית, וככה להגיע ליותר אנשים ולעורר פחות התנגדות ויותר הזדהות. אני תמיד מציגה, למשל, זוגיות לסבית כמשהו נורמטיבי ומובן מאליו, ואז גם קוראים פחות פתוחים מתחילים לקבל את זה. זו הדרך השקטה שלי לנסות להשיג שינוי. לאמנות תמיד היה כוח להגיד דברים ולעורר מחשבה. לפעמים כל מיני מירי רגבים עומדים בדרכה, אבל כוח ופוטנציאל יש לה תמיד.

עוד בנושא:  תחרות הצילומים שמסייעת לאמיר להקים מקלט ללהט"בים ערבים

צילום: דנה ברכה

הקהל שלך רחב ומגוון אף על פי הטון הפוליטי הנחרץ ביצירתך,  כיצד את מצליחה להביע את עצמך מבלי לעורר אנטגוניזם?
אני עושה את זה באמצעות שימוש בהומור ובעיקר בחתולים. החתולים שלי הם לא רק חתולים חמודים שעושים דברים חתוליים מצחיקים, הם גם כלי להבעת דעות נחרצות, אבל מנקודת מבט חתולית. אני עוטפת את מה שאני רוצה להגיד בפרווה רכה של חתולים ומגישה את זה בצורה משעשעת ועדינה ואז זה קל יותר לעיכול וגם מתנחל יכול למצוא שם את עצמו לפעמים. אני לא מתנצלת, אבל אני גם לא אומרת את מה שיש לי להגיד ברעש ובהתלהמות.

מה תייעצי לאמנים/ות בתחילת דרכם?
להתמיד ולא לצפות שהכול יילך חלק בהתחלה, לא להלקות ולשפוט את עצמם כל הזמן ולא לקנא בהצלחות של אחרים (דברים שגם אמנים לא מתחילים כמוני לוקים בהם), ובעיקר לחפש טוב טוב את הקול הייחודי והאישי שלהם, כשהם ימצאו אותו, הם ידעו שזה זה.

לאיזו מהפכה לדעתך העולם זקוק?
העולם זקוק למהפכה פמיניסטית מהירה וגדולה יותר מזו שמתרחשת עכשיו, וגם למהפכה שתשים את האדם, באשר הוא אדם, במרכז. כשספגטי שאלה בזמנו את רפי: “מה אתה יותר, יהודי או דמוקרטי?”, הוא השיב: “בן אדם. כלומר חתול”, והוא צודק. כולנו בני אדם. או חתולים.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן