לבחון על הבמה את מנגנון השפה האינטימית של זוג

הצגת הפרינג' "בוקר טוב קיפוד", שהחלה כפרויקט גמר, מציגה את תהליך גיבוש השפה האישית בין בני זוג | "הוא עלול להיראות שטותי, שולי, ילדותי או משני, אבל הוא מתפקד כמנגנון – יש לו מכניקה, יש לו מטרה"
בוקרטובקיפוד.1

בימים אלה עולה בתיאטרון תמונע ההצגה "בוקר טוב קיפוד“, הצגת פרינג׳ שהתחילה כפרויקט גמר בסמינר הקיבוצים, העוסקת בקשר הרומנטי המתהווה בין שני גברים. מהבחינה הזו, ניתן לראות אותה כממשיכה את דרכן של הצגות כמו "לויתן" ו"הגדר" (השניה החלה גם היא כפרויקט גמר בסמינר והתגלגלה עד ניו־יורק), אך מהותית, כל אחת משלוש ההצגות חיה בעולם משלה. ב"לויתן", יאיר שפירא מספר על ההתאהבות של גבר ביסקסואל בחברו הסטרייט, ו"הגדר" של נמרוד דנישמן מגוללת את ההתכתבויות בין בחור ישראלי ללבנוני. שתיהן עוסקות בהשתוקקות לעבור ממרחב אחד לאחר, לעבור גבול שבלתי אפשרי לחצות.

"בוקר טוב קיפוד", לעומת זאת, מנסה לחקור מושג קצת חמקמק יותר. רועי ויובל (השחקנים רוי סער ושחף ברגר), הדמויות בהצגה, מתחילים לגבש ביניהם שפה אישית, שלהם בלבד, שעוזרת להם להתגבר על סיטואציות בהם בלעדיה, היו עשויים להיוותר ללא מילים. במאי ההצגה, רועי יוסף, סיפר לי קצת על התהליך.

בוקר טוב קיפוד התחיל כפרויקט גמר.
"ההצגה החלה את דרכה במסלול לבימוי תיאטרון בסמינר הקיבוצים, בליווי אמנותי של להב תימור ושל הדר גלרון. הלימודים הם לימודי בימוי, ולכן יותר נפוץ להעלות מחזה קיים, ולזה גם דוחפים אותנו. אבל היה לי ברור שלא אביים מחזה קיים. היו לי שני כיוונים
לפרויקט גמר, ואיכשהו פשוט כתבתי את זה. הייתה לי את הציפייה שברגע שאתחיל לכתוב, המחזה פשוט ייצא ממני בבת אחת, שאני רק צריך להושיב את עצמי ולהתחיל. זה לא קרה, וכבר אחרי הפרולוג נתקעתי. משם, זה היה בהבזקים. תמונה בכל פעם".

מה הביא אותך לעסוק במנגנון של שפה אינטימית בקשר?
"היצירה תמיד נובעת מתוך עצמי, אין לי ברירה אלא ליצור מתוך עצמי – רק שם אני נמצא. שיום הנושא, או ההתחדדות שלו, הם פעולות שקרו במקביל לכתיבה, נבעו מהכתיבה ולא חוללו אותה. הבנתי יחד עם הדרמטורג שליווה אותי, המחזאי, הבמאי, והחבר הטוב מעין אבן, ועם המלווה האומנותית שלי בכתיבה, המחזאית והיוצרת הדר גלרון, שכדי להתמקד אני צריך לשאול שאלה ספציפית, אחת שנובעת מתוך החומר. אני מניח שמה שעלה ממנו בסוף קשור לשלב שבו הייתי מצוי בקשר הזוגי שלי, שלב בו היה לי צורך להסתכל על המנגנון הזה, להבין אותו, לאפיין אותו, אולי אפילו לייצר לו הזרה, כדי להמשיך ולקיים אותו, או כדי לאפשר למנגנון לפעול מעבר לטווח המוגבל יותר שבו הוא פעל.

בחרתי לקרוא לדמויות רועי ויובל – לי קוראים רועי, לבן הזוג שלי קוראים יובל. אנחנו בקשר כבר למעלה משנתיים, ולכן היצירה לא מדברת "על" הקשר, אלא היא מדברת "את" הקשר, והיא מקיימת יחסים של שיקוף והזרה עם המציאות, עם החיים האישיים. השאיפה האמנותית שלי הייתה לבחון על הבמה את מנגנון השפה האינטימית של זוג, ולכן, מה שיכולתי לעשות הוא להציב על הבמה את מנגנון הזוגיות שלי ושל בן הזוג שלי. כדי שתיווצר הצגה ולא יומן פרטי, ניסיתי לזקק את החומר, לנטרל אותו מהקשרים יומיומיים מדי ולנסות לחלץ ממנו מהות מתפתחת, הוא מעניין קודם כל מעצם כך שהוא קיים ומשוכפל אצל הרבה מאוד זוגות. הוא עלול להיראות שטותי, שולי, ילדותי או משני, אבל הוא מתפקד כמנגנון – יש לו מכניקה, יש לו מטרה, ולכן מעניין לפרק אותו ולנתח אותו. סיבה נוספת שהצדיקה עבורי את ניתוח המנגנון הזה היא החמקמקות שלו. הרגשתי שיצירות רבות נוצרו על קשרים זוגיים, על אהבה ועל פרידות, אבל מעטות היצירות שבאמת שמות על במת החקירה את המנגנון של השפה האינטימית. למקום החמקמק והסמוי הזה עניין אותי לכוון את הפנס".

עוד בנושא:  מדגראסי ועד ארתור - הנראות הלהט"בית בסדרות הנוער

בתור מי שזאת ההצגה הראשונה שלו, מה אתה חושב על התוצאה הסופית?
"הרבה דברים. אני אף פעם לא ראיתי את ההצגה. ראיתי תהליך בהתהוות כל הזמן. אני לא חושב שעדיין התיישבתי וראיתי את ההצגה ואמרתי "אה, זאת ההצגה". כשהיא עלתה בסמינר מאוד התרגשתי וכשהיא עולה בתמונע אני מפעיל סאונד ואחראי על דברים. אז התוצאה היא כמו שהיא משתקפת בתגובות של אחרים, נראה לי, ואולי ברגעים שאני כן רואה משהו. כשהתחלתי לעבוד עליה לא ידעתי לדמיין מה היא תהיה בסוף. אבל כשאני מביט בה עכשיו, אני מבין שזאת ההגשמה של המופשט שדמיינתי".

במהלך ההצגה לא תמיד היה קל למצוא את החוט המחבר בין הרגעים שעוברות הדמויות. גור רוזן קרא להצגה "אוסף של דימויים", אולי בגלל זה.
"אני חושב שהצגה יכולה להיות מצע שמיועד להשלמתו של הקהל, אירוע מופשט שהקהל מבקש לעשות לו קונקרטיזציה לפי צרכיו, ומהבחינה הזאת אני מסכים איתך שהאירועים בהצגה לא מרגישים בעלי קשר סיבתי. בחדר החזרות, יחד עם השחקנים ועם עוזרת הבמאי שלי, מעיין אליה קמל, ניסינו לייצר מערכת יחסים שתחילתה הוא בקושי, ולא מערכת יחסים שבה הקושי מופיע החל משלב מסויים. מבחינתי, ההצגה היא על הקושי לדבר, ועל כן, הקושי הוא נקודת המוצא, וכל פעולה או הצלחה בקשר הזה מתקיימת למרות הקושי. גייסתי אמצעים שונים כדי לייצר את האווירה התמידית של הקושי, שמתקיים מתחת לפני השטח.

אני מניח שאתה מתייחס לרגע בו הקושי צף ועולה, ואין לכך סיבה עלילתית מספקת. אחת המטרות שלי בכתיבה ובבימוי הייתה לצאת נגד פרדיגמת הסיבתיות. אנחנו כאנשים מחפשים סיבות. אנחנו אוהבים לשרטט לנו את הקו הברור, את השתלשלות האירועים שתמיד יש לה הצדקות. אני מכיר קשרים, של כל מיני אנשים וגם שלי. אני יודע שהסיבות מגיעות אחר כך והן מהוות רציונליזציה בדיעבד. אבל האמת המורכבת יותר, היא שאין סיבות. שככה כי ככה. שקשר מורכב מחומר בתנועה, ושתגובות כימיות קורות, ולא תמיד ניתן לצפות אותן. ניתן לנמק אותן אחר כך. התיאטרון עוסק בהווה, בזמן אמת, ובזמן אמת הסיבות לא ידועות.

קיים המבנה המקובל של סיפורי אהבה ופרידה, בהם ישנה סיבה מוגדרת וברורה – נפרדו כי בגידה, כי הפסיקו לאהוב, כי מרחק, כי שוני. רועי ויובל בהצגה לא רוצים להיפרד, הפרידה קורית להם. המאבק שלהם הוא פנימי, ולעתים אפילו משותף, אבל זה לא יעזור להם. אולי אחרי כמה שנים הם יידעו מה הייתה הסיבה לפרידה, כל אחד והסיבה שהוא ידבק בה לפי צורכו. חלק מהתגובות שקיבלתי מתייחסות ישירות לכך, אנשים רבים כתבו לי כמה הם התרגשו מכך שההצגה משקפת את זה שדברים לפעמים קורים פשוט כי הם קורים, וכמה זה עצוב".


מהו לדעתך מקומה של ההצגה כאחת שמגוללת את סיפורם של זוג הומואים?
"ברמה הפוליטית יותר, ההצגה מתקיימת במרחב תרבותי שלם ובאופן אוטומטי מייצרת קשר עם יצירות אחרות דומות לה או עתידות לה גם. "הגדר" וגם "לויתן" מאוד השפיעו עליי. יצאתי משתי ההצגות האלה בתחושה שיש מקום לקול האחר שמספר את סיפורו, שזה מעניין וזה מחבר וזה קטן ונוגע ופשוט. ואז עולות שאלות כמו "במה ההצגה באמת עוסקת?" אם היא עוסקת בשפה האינטימית של זוג, ואם אנחנו מדברים על הייצוג שלהם כזוג גברים. זה לא הנושא, כי העלילה לא נוגעת בקונפליקטים או במתחים של ההעדפה המינית האחרת, אי קבלה עצמית או היחס של החברה. אפשר אמנם להסתכל עליה ולמצוא מאפיינים של קשר הומוסקסואלי, כמו חוסר מעורבות של המשפחה בקשר. אבל החשיבות פה היא לקחת את הנושא הזה, של איך מיוצגים הומואים על במה או באמנות, ולקדם אותו שלב קדימה באיזשהו מודל. אם בהתחלה הם נעדרים, אחר כך הם נוכחים כאיזשהו סטראוטיפ, אחר כך אנטי־סטראוטיפ… והשלב הכי מתקדם בעיני, שאולי צריך להוביל אותו בכוח, הוא דמויות להט"ביות מורכבות ושלמות, שהלהט"ביות היא חלק מהזהות שלהם, אבל ההצגה לאו דווקא עוסקת בזה. אפשר לספר סיפור והצגה עם זוג הומואים. מהתגובות של הקהל, סטרייטים בזוגיות או אחריה ראו את עצמם שם".


"בוקר טוב קיפוד"  | ההצגות הבאות בתאריכים 28.3, 30.4 | תאטרון תמונע | פרטים נוספים בעמוד הפיסבוק של ההצגה

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן