לא מכחישה ולא מאשרת

Secret | CC0

יושבת במסעדה, סביבי חמש נשים מקשקשות ומשוות גדלים. אחת מספרת שהיא מובטלת, ומסביב מתחילות ההצעות – מה כדאי לה לעשות, איפה כדאי לה לעבוד, וזאת מספרת על העבודה שלה, וזו מדברת על כמה בא לה לעזוב, וההיא מציינת את העבודה החדשה שמתחילה בקרוב. ואני רוצה לברוח משם, או ללכת לכמה דקות רק עד שהנושא ישתנה.

דמיינו סיטואציה בה כל שיחת היכרות גורמת למתח נוראי אצל אחד הצדדים. סיטואציה בה כדי להכיר מישהי אתן נדרשות, לפחות בשלב ראשון, לשקר. כמה לשקר. זה אתן תחליטו, אבל זה לא באמת משנה. כי השקר ימשיך להתגלגל עם כל אדם חדש שיכנס לחייכן. חבר משותף, בת זוג, חברות ללימודים. איך אפשר לצאת לדייט ולדלג על הנושא הזה? איך אפשר להכיר אנשים חדשים ולא לחשוף את האני האמיתי, המסקרן, החכם, מלא המידע והיכולות?

“מה אני עושה? אה, אני כרגע בין עבודות”. השקר הזה לא יתפוס לאורך זמן, וחוצמזה, אני באמת רוצה להצטייר ככזו? “אני בהייטק, לא משהו מורכב מדי, והאמת שזה די משעמם, אבל תספרי לי עוד על מה שאת עושה”. יתפוס? היא זורמת או חופרת? היא תחשוב שאני בסה”כ עובדת זוטרה? “אני שוטרת, שוטרת סיור. ההכשרה? עברנו אותה ב…” מאיפה אמציא את העובדה הזו עכשיו?
להיצמד לשקר אחד? לשנות אותו לפי הסיטואציה? ולכי תדעי מי האדם שעומד מולי, אולי היא מכירה/ שמעה/ עובדת גם באותו המקום? אם היא הייטקיסטית וזה מה שבחרתי לעצמי כמקום עבודה אז נפלתי, ואם היא לא תעריך את העובדה שאני לא מייחצנת את העבודה שלי אז נפלתי, ואם היא תרצה מישהי מסעירה יותר מ”חנונית מחשבים” אז נפלתי, אז פשוט מעדיפה לברוח.

האמת שלא הייתי צריכה להתעסק עם זה הרבה עד עכשיו, לפחות לא במורכבות הזו שקיימת בסיטואציה של היכרות חדשה. דייטינג, מינגלינג. כל המילים האלה ממש נחמדות, שוות אפילו, להיות חלק מהקהילה הזו, אבל מסובכות כשצריך לשמור בבטן הרבה. וגם ככה אני לא בחורה שפותחת, אז נראה שהמצב הבעייתי הזה מוריד עוד 20% מהמידע שהייתי רוצה לחלוק לו ידעתי שזה לא יתפתח לכדי שיחה בנושא שאני לא מעוניינת, או פשוט לא יכולה לדבר עליו.

היא מבקשת להיפגש, שואלת מתי נתראה שוב, ואין לי תשובה לתת. גם לא תהיה לי תשובה, עד שתהיה לי. כמה נשים יכולות להיפגע מעמימות? כנראה שהרבה. אבל תביני, זה לא את, וזו גם לא אני, זו פשוט העבודה שלי. חבל שנקבע ואז אבטל, אני כבר רגילה להבריז לחברים אבל את? יש לך חיים משלך. תקבעי תכניות בלעדיי, ותבטלי אותן כדי להיות איתי. אין לי הרבה זמן, לא תנצלי אותו בשבילי?

אני מתה לספר לה, מתה שתדע. ואני זורקת לה טפטופי סיפורים פה ושם. אבל לא משהו שבאמת מתאר את ההרגשה. או את סדר היום. את הטירוף של השינוי הדרסטי, מאפס למאה. בין יום משרדי מנומנם לבין עבודה מרוכזת ומאומצת מול עשרים ומשהו אנשים, בקצב שגורם לזמן לטוס ולרעב לחכות בצד. כל כך רוצה להציג בפניה את ההרמוניה המדהימה שיש בעבודה בצוות, כשכל אחד יודע את מקומו, ושכל אחד מקבל את הזרקור לפרקי זמן שונים בכל פעם. איך אנחנו יודעים לנווט יחד בלי לומר באמת איפה אנחנו נמצאים, ולגבות אחד את השנייה בלי שנצטרך לבקש.

כן בייב, זו מי שאני. לא הבחורה הביישנית שאת רואה מולך, שמתמהמהת לפתוח את הפה ולומר מה היא חושבת, או שיושבת בצד בשקט כשאנחנו בקבוצה גדולה. אני הרבה יותר מזה, אבל את לא יכולה לדעת. וגם לא החברים שלך.

ואיך אסביר את צפצוף הביפר? או את זה שהערב אסור לי לשתות? מה אומר על שיחת טלפון באמצע הלילה שגורמת לי לזנק מהמיטה ולצאת? הרי ברור שמשהו מוזר קורה פה, אבל בואי נשאיר את הדברים ככה, כמו שהם, בלי לדבר על החיים שלי. ומה נעשה כשעליי לעבוד עד מאוחר, או בשבת? היא תבין שאני וורקהוליק? היא תבין שהעבודה באה כמעט לפני הכול ושלא תמיד אוכל להתחמק? היא תבין שאני חייבת ללכת, בלי שאוכל להסביר לה כמה הסיבה באמת חשובה? שאם הייתה יודעת אותה, הייתה משחררת אותי ומרגישה גאווה, אולי? כמה היא תסבול את חוסר היכולת שלי להתחייב באופן מלא לה בלבד? כן, יש לי מאהבת. זו העבודה שלי.

אני חיה בצללים. זה מה שבחרתי. לפני זה שמי הלך לפניי, וכך גם הפנים שלי. בכל מסיבה, בכל אירוע ורוד, בכל פורום או מצעד – הן הכירו אותי וידעו לגשת ולשאול, חלקן העזו גם להתחיל. וזה היה כיף. זה היה מלא בביטחון עצמי, מלא בקסם וכריזמה וסקס אפיל. והיום אי אפשר. לא תוכלו לצלם אותי ולהעלות לאינסטוש, לא תוכלו לתייג אותי בתמונות ממסיבה לוהטת, לא תמצאו אותי ברשת. כשאני אציע לכן חברות או אשלח הודעה, בטח תחשבו שאני גבר סוטה או אישה לא נאה, אבל אני מבטיחה שאני דווקא בחורה ששווה לראות. כשתרצו להצטלם איתי ולהעלות לפייסבוק אני אסובב את הפנים, או אסתיר אותן. את החתונה שלי לא תמצאו נוצצת ברשתות החברתיות. אני אאיר את הבחורה שלי בכל צבעי הקשת, בתנאי שאני נשארת בצל.

כן, ברור שיש לי מלא חברים, אבל כשאנחנו נפגשים אנחנו ב-70% מהזמן מדברים על העבודה הזאת, ואת לא יכולה להיות נוכחת בשיחה הזו ממי. וחוץ-מזה גם אם תהיי נוכחת את לא תביני חצי ממה שמדובר ותרגישי עזובה ומשועממת, אז בואי נחסוך את זה. נצא עם חברות שלך, נתחבר לקהילה, רק תדאגי שהן לא ישאלו אותי שאלות שאני לא יכולה לענות עליהן, או שתסיטי את הנושא באופן פתאומי לאירוע ממש מצחיק שקרה לך אתמול, תעזרי לי כאן טוב?

אני תוהה כמה אוכל להסתיר את הדאגה כשמשהו קורה ואין לי רשות לספר. כמה השאלות שלי יסגירו אותי, התעניינות הפתאומית באיפה היא ומה היא עושה וכמה היא רחוקה מהבית ולמה היא מסתובבת ברחובות, שתיכנס כבר למקום בטוח. מתי הדילמה שלי אם לשתף תהפוך לדילמה שלה. ואם קרה משהו והיא תשמע על זה, ואני איעלם מהעולם לכמה שעות, האם תדאג לי? אני לא אוכל לחשוב עליה בזמן הזה, גם לא על המשפחה שתחפש אותי באטרף של 7 שיחות שלא נענו ו-51 הודעות חדשות בווטסאפ. אבל משפחה לא בוחרים, והיא לא תהיה חייבת להשאיר אותי בחיים שלה.

וכשהשגרה הלא יציבה הזו תתנפץ לנו לתוך החיים, אצטרך שתהיי העוגן שלי. ואני מצדי, לא אוכל לתכנן אתך כלום. לא בטוח שאוכל להגיע לדייט שלנו בחמישי, בואי נקבע אבל אולי אבטל לך ברגע האחרון. לא בטוח שאהיה בעל האש שקבענו בערב חג, אודיע בערב שלפני, הכי הרבה תארחי אותם לבד. בשבילי זו קריירה, ועם השינויים, ההקפצות, לשמור על הילדים – עם כל זה נצטרך להתמודד. את תצטרכי לגבות אותי כשלא אוכל להגיע, או כשיקראו לי לחזור. רק אל תתייאשי ונעבור גם את זה.