כל יציאה מהארון היא פוליטית

צילום: גיל גרין

אתמול סגרנו את חודש יולי. לכאורה, יום חסר משמעות בחודש חסר משמעות. בעולמי הפרטי שלי, לעומת זאת, אתמול היה יום משמעותי. ה-31 ליולי יזרוק אותי תמיד לשנת 2004, ללילה ההוא שחזרתי הביתה מהצבא בדכאון ואבא שלי, שבאופן מפתיע דיי הבין את העסק, שאל אותי אם אני הומו.

בלילה ההוא, לפני 14 שנים, יצאתי מהארון בפני אבא שלי. אחרי הרבה מאוד דמעות, נמלולים בכל הגוף וגיבובי מילים לא ברורות שהצלחתי להוציא, אבא שלי חיבק אותי, אמר לי שהוא אוהב אותי ושאני יכול ללכת לישון. "עכשיו, אני זה שכנראה לא יצליח להרדם. לילה טוב", חתם. למחרת בבוקר הבנתי שגם אמא שלי שמעה את כל השיחה. גם לה הלך הלילה.

אין מספיק טורים ומילים שבאמצעותם אוכל להעביר את התחושות והרגשות שחוויתי בלילה ההוא, בכל אותו סופ"ש ובימים שאחרי. עברו כמה שנים טובות עד שהשתחררתי מרגשות האשם בעקבות הדאגה שהכנסתי לחייהם של הוריי באותו הלילה. לקח לי זמן להבין את דאגתם. לקח לחברה שלנו זמן רב יותר להפוך את הדאגה שלהם ל(כמעט) לא רלוונטית. הרי שהיום, 14 שנים אחרי, להיות הומו זה לא רק המעשיות והקשיים שהחברה הכירה בשנות השמונים והתשעים. היום אנחנו לא רק הומואים ולסביות. אנחנו גם ביסקסואלים/ות וטרנסג'נדרים/ות וג'נדר קווירז ועוד. היום אנחנו לא רק בתל אביב ולא רק בארון. אנחנו לא רק במסיבות או במקצועות הסטריאוטיפ, אלא אנחנו כאן (מטאפורי ופיזי ככל שתבחרו) ובכל מקום. להורים שלי כמעט ואין סיבות לדאוג היום. מלבד העניין הזה… נו, זכויות.

כל יציאה מהארון היא פוליטית. לא פוליטית שמאל או ימין. פוליטית כי במציאות של היום אנחנו אסורים פה. אסורים על ידי המדינה, לא על ידי החברה או העם. תודה, מדינה!

כבר שבועיים שהרשת גועשת ורועשת ורק מנכיחה לילד בן ה-14 שהייתי וחשב שהוא ההומו היחיד ברחבי ראשון לציון או העולם, שיש מי שידאג לו. שבועיים שגורמים לי להבין שלהורים שלי יש מקום להרבה תקווה ואופטימיות.

בשבועיים האלו גם קורה דבר נפלא נוסף, אותו הבנתי, באופן אירוני, הבוקר. א.נשים רבים ורבות מחליטים/ות לצאת מהארון, להחשף, להשיל שכבות ולהגיד לעולם – זה/זאת אני – עכשיו בואו נאהב! זה נשמע משהו מאוד פרטי ואישי, אבל לא ממש. כל יציאה מהארון היא קודם כל מסע אישי, ולאחר מכן היא כבר מעשה פוליטי.

כל יציאה מהארון היא פוליטית. לא פוליטית שמאל או ימין. פוליטית כי במציאות של היום אנחנו אסורים פה. אסורים על ידי המדינה, לא על ידי החברה או העם. תודה, מדינה!

כל יציאה מהארון היא פוליטית. בעיקר כי אנחנו צריכים וצריכות להזכיר כמה אנחנו משלמים את חובותינו לחברה ולהתחנן לזכות בסיסית כמו אהבה או הורות. והרי, זכויות שכאלו אמורות להגיע עוד לפני שנגיע לממש חובות.

כל יציאה מהארון היא פוליטית. בעיקר כי כשמערכת החינוך, המשפט והביטחון ועוד אומרים לנו ׳לא׳, אז אנחנו צריכים וצריכות לצאת כל יום מהארון. כל יום וכל היום. כשבפועל, זה אמור להיות Non Issue ולא מעניין. לו רק המדינה הייתה עוזרת לנו להפוך את זה לכזה.

אז נשים רגע מילוי חובות בצד, נשים פוליטיקה בצד, נשים מאבקים בצד. רק לרגע. מה שבעיקר מציף אותי בימים האחרונים זו הגאווה שלי. לא זו הרגילה של כל יום. גאווה גדולה יותר. בימים האחרונים אני גאה שהאחים והאחיות שלי מוצאים ומוציאים, יותר מתמיד, את הכח שיש לנו כקהילה ואת הקולות הטובים והאיכותיים באמת שלנו.

אנחנו מסמנים הרבה אירועים בימים אלו – 9 שנים לרצח בבר נוער, שלוש שנים לרצח שירה בנקי ז״ל, המצעד הכי חשוב בירושלים (מחר – תגיעו!) ושבועיים של סערת מחאה מטריפה. בעיקר בנקודת הזמן הנוכחית, אי אפשר שלא להתרגש מהביחד שלנו שנוצר פה. מהכח. מהאהבה ותחושת הערבות ההדדית, זה לשלומו/ה, זכויותיו/ה, אהבתו/ה, וביטחונו/ה של זו.

במאבק הזה אנחנו ננצח!

הכותב הוא יועץ ארגוני. מנהל הון אנושי ופיתוח ארגוני – האגודה למען הלהט"ב