Photo by Victor Freitas from Pexels
אנשים חושבים שרק כששוכבים מכירים את הבן-אדם באמת, ששם אי אפשר לזייף. אבל זו טעות נפוצה. כי מה זה לשכב הרי; בסך הכל בשר שמתחכך בבשר. יש נקודת כניסה, יש נקודת יציאה. יש התחלה, ואמצע, וסוף. וזהו. לא, לשכב זה סתם; מכניקה פשוטה. להתנשק לעומת זאת – זה כבר סיפור אחר. נשיקה טובה כזו, אמיתית, אי אפשר לעשות בכאילו. אי אפשר, כי אז מרגישים ישר.
למה על זה ולמה דווקא עכשיו – לב לא יכול היה לשים על זה בדיוק את האצבע. מה פתאום הוא חושב ברגע הזה ממש על לשכב, ועל להתנשק, ובכלל על אינטימיות, וכל זה בזמן שהוא מחכה לגברת חנקין, שצריך היום לעשות לה מבנה לכתר בשן 25. אין לו הסבר לזה. אבל לפעמים זה קורה לו, ללב, שהוא חושב על דברים בלי הכנה מוקדמת, ולפעמים טיפה יותר ממה שצריך.
מן הסתם יש למחשבות האלו קשר ישיר למשלח ידו של לב. שכן בתור רופא שיניים הוא הרי מכיר טוב טוב את הפֶּה האנושי שממלא בסיפור הזה תפקיד דרמטי, אפילו טוב מאוד. אם כי כבר יצא לו, ללב, לתהות בינו לבין עצמו מה בסך הכל כל כך מיוחד בו, בפה. מה כבר יש שם: מאורה שחורה מרוצפת באבנים לבנות-צהבהבות; שאריות של אוכל; רוק; לשון מחוספסת; חתיכות אָמַלְגָם, סגסוגת המתכות הגסה שבעזרתה מבצעים לרוב את הסתימות הכבדות, הנדבקת לשיניים המחוררות כשם שחליפה זולה נצמדת לגוף. וזה כשמדובר בצורותיו השמורות יותר של הפה. כי יש פִּיוֹת כאלו, אבל יש גם פיות שעדיף שלא להיכנס אליהם עכשיו, או בכלל. אז אין ספק שלעובדה שלב הוא רופא פֶּה יש משקל כאן. אבל איך שלא מסובבים את זה נראה שזה בעיקר נוגע ללאון, בן הזוג של לב בעשר השנים האחרונות.
על הנייר יש ללב וללאון הרבה מן המשותף: שניהם ילידי שנות ה-80. שניהם בנים יחידים ממשפחות מהגרים מסורתיות שהתפרקו. ושניהם יצאו מארון הקודש פחות או יותר באותה נקודת הזמן בחיים שלהם, בטיול שאחרי השירות הצבאי. ואיך שכותבים את זה, זה מצחיק לחשוב על זה שבזמן שלב גילה את האור כשהעביר את הלילה לראשונה בחייו עם תייר הונגרי מזדמן, שאותו הכיר בעודו ממתין לכוס מיץ סחוט מקנה סוכר באחד מהשווקים שבבומביי, לאון התאהב לראשונה בבחור גרמני איפה שהוא באזור מדבר המלח שבבוליביה. אבל כאן פחות או יותר מסתיימים קווי הדמיון בין השניים. ואולי דווקא בגלל זה נוצר ביניהם חיבור כפי שנוצר, ואולי לא. על כל פנים, מאז הם ביחד כבר למעלה מעשור, חולקים דירת ארבעה חדרים באפּר איסט סייד גבעתיים שלאון שיפץ אחרי שקיבל אותה בירושה. וזהו. לב, ולאון. אין להם חיות מחמד. אין להם ילדים – וגם לא יהיו. כן, היה איזה רגע מתישהו שזה הונח על השולחן, אבל כמו שזה עלה ככה זה ירד. ככה כל כמה זמן, עד שבאיזה שהוא שלב שניהם הבינו שכנראה הם לא באמת רוצים ילד ושטוב להם ככה.
יש תשוקה? יש משהו. בכל זאת, הם כבר לא בני עשרים, והרי בגיל שלושים וקצת כשחולקים את המצעים כל כך הרבה זמן עם אותו בן-אדם יש איזו דעיכה טבעית; כל דבר חדש הופך בסוף לישן. והנה, הם אפילו מזדיינים מידי פעם, אם כי זה קורה מעט מידי, וכשזה קורה זה נגמר מהר מידי. אבל לפחות זה קורה. ועדיין, אחרי הרבה שנים ביחד, לאון עוד אוהב מדי פעם להתכרבל עם לב בערבים ולשמוע אותו מנתח את הסרטים והסדרות שהם צופים בהם יחדיו. ולב אוהב לספר אחת לחודש את השיער הארוך שלאון מטפח, אולי מטפח מדי, ומשמר באמצעות כדור פְּרוֹפֶסְיָה שהוא לוקח פעם ביום כבר 15 שנה כדי לאחר ככל שניתן את תהליך ההתקרחות הבלתי נמנע שגזרו עליו ככל הנראה חוקי הגנטיקה. וזה אולי לא הרבה, אבל זה גם לא מעט.
אז יש הרבה ימים כאלו, ויש גם מידי פעם ימים אחרים. כי אחת לכמה זמן יש בין לאון ללב איזה פיצוץ כזה שלב לא מבין בכלל מה הוא עושה עם לאון, ואיך הוא הגיע למצב הזה, ומה הוא מרגיש שהוא צריך לעשות כדי לצאת ממנו. וכשיש הרי פיצוץ כזה אז פתאום רואים רק את הפגמים. אם כי, דווקא מהזווית האסתטית והרפואית, הפה של לאון זו דווקא לא הבעיה – זה השטויות שיכולות לצאת ממנו. וזה בדיוק מה שקרה לפני יומיים, כשלב הגיע הביתה מיום נוראי של ביטולים, ועיכובים, ואיחורים, ופִּיוֹת מזעזעים שנפערו בפניו, וכל מה שהוא רצה לעשות – כל מה שהוא רצה לעשות! – זה להיכנס למיטה ולמות. והדבר היחיד שעוד איכשהו החזיק אותו בחיים בערב הזה היה עצם הידיעה שהוא אמור לטוס למחרת לכנס של רופאי שיניים בפריז. אבל ברגע שהוא נכנס הביתה הוא ראה את הסלון הפוך, ואת הכיור מלא בכלים, ואת לאון שרוע על הספה הירקרקה כשהוא מנשנש לו חתיכות של חטיף סניידרס בטעם פלפל חלפיניו, שמהן נושרים להם פירורים פירורים של מונוסודיום גלוטמט על השטיח הפרסי. והוא כבר הרגיש איך שהר הגעש שלו עומד להתפוצץ. ולאון אמר לו שירגיע, שזה, כידוע, הדבר האחרון שצריך לעשות כדי לעזור למישהו להירגע. ולב רק התעצבן עוד יותר. ולאון התעצבן שלב מתעצבן. וללב החלו לרדת דמעות של כעס מהול בעלבון. ואז לאון בלי לחשוב פעמיים, או בכלל, אמר לו שיפסיק לבכות כמו איזו אוֹחְצָ’ה. וזה כבר הרגיש כמו חץ בלב, ולאון ידע בדיוק איך זה ירגיש. אבל לפעמים אומרים דברים גם כשיודעים, ואולי במיוחד בגלל זה.
את הלילה הם העבירו בנפרד – לב במיטה ולאון על הספה הירקרקה, עם פירורים של חטיף סניידרס בטעם חלפיניו שדבוקים לו לחולצה. כשלב התעורר לאון עוד ישן. הוא ארז בזריזות את הטרולי הכחולה, הזמין מונית ויצא על קצות האצבעות מהבית שחס חלילה לאון לא יתעורר, והוא, לב, יאלץ לסלוח לו גם אם הוא עוד לא ממש מוכן לזה, כמו שבדרך כלל. ורוני, נהג המונית החייכן, היה כזה מראה חביב ורענן על הבוקר, עד שכמעט זה לא הפריע לו, ללב, שבמהלך הנסיעה נעצר רוני ליד קולגה שלו באיזה רמזור ובירך אותו במה המצב יא הומו.
בנתב”ג הכל דפק כמו שעון שוויצרי, ובתוך שעה קלה לב כבר התיישב לו בנוחות בכיסא 26A שליד החלון בטיסת Air France לפריז, ובלס לו בהנאה חצי סנדוויץ’ טונה בלחם מחמצת שרכש בסניף של ארומה בטרמינל. המטוס כבר כמעט התמלא עד אפס מקום, והגוף של לב, שישב לבד בשורה של שלושה מושבים, כבר החל להתרגל למרווח הלא צפוי שניתן לו במתנה. אבל רגע אחרי שהצוות התכונן להמראה היא הופיעה פתאום וחייכה לעברו. ואיך שלב ראה אותה הוא הרגיש לרגע איזו תחושה של החמצה; הרי לא משחררים מושב של שלושה בכזו קלות. אבל מהר מאוד התחלפה התחושה הזו בסקרנות בריאה למראה הבחורה הצעירה שנערכת לשבת לידו במהלך הטיסה ודומה כמו שתי טיפות מים לדמות של עוזרת הבית בכיכובה של טנדי ניוטון, בסרט הזה של ברטולוצ’י שהוא כל כך אוהב.
היא הסתכלה עליו ולא הפסיקה לחייך תוך כדי שהיא מארגנת את חפציה בתוך התא שמעליהם, התיישבה במושב המעבר והושיטה לו יד: “פִיונה”. “לב”, הוא לחץ את ידה והציג את עצמו. היא מיד שאלה באנגלית אמריקאית לפשר השם שלו, ולב, שבדרך כלל מעדיף שלא להיכנס לזה, נאלץ לספר לה בנימוס שזה קשור קצת לשורשיו הרוסיים וגם קצת לגוף האדם. “אתה מתכוון לב אֶז אִין הָארְט?”, היא שאלה, והוא השיב בחיוב, ופיונה התפעלה נורא מהשם שלו והחמיאה לו שמעולם לא שמעה על שם כזה מיוחד, והוסיפה שזה בטח גם אומר המון דברים על כל מיני דברים.
המטוס המריא ועשה את דרכו לעבר שדה התעופה שארל דה גול שבפריז, ולב ופיונה כבר שקעו עמוק בשיחה כל כך יציבה וקולחת שאפילו כתמי הניקוטין העדינים שעל שיניה התחתונות של פיונה, שלב לא יכול היה שלא להבחין בהם כי בכל זאת הוא מי שהוא, לא יכלו להעיב עליה. לב זיהה למשל את המבטא הניו יורקי הכבד של פיונה, והיא אישרה שהיא במקור מאפּ סטייט ניו יורק, לשם היא ממשיכה היישר מהשדה שבפריז אחרי חופשה של שבועיים עם חברה טובה שלה שגרה בתל-אביב. הוא סיפר לה שזה מזכיר לו איזו תכנית דוקומנטרית שראה פעם על וודי אלן, שבה דבּרה מסינג, השחקנית הזו מהסדרה הזו על גבר ואישה ודירה או משהו, סיפרה איך באחד מסרטיו של אלן הוא ביקש ממנה פעם שתשחק את הדמות שלה “בְּוֹווואדָה” והיא לא הבינה על מה הוא מדבר. עד שבאיזה שהוא שלב היא חשבה שאולי בגלל המבטא הניו יורקי הכבד שלו הוא מתכוון ל”broader”, ושניהם – לב ופיונה, לא אלן ומסינג, צחקו.
כשאפשר היה לרגע לראות חתיכות של יבשה מהחלון, לב סיפר לה אפילו שיש לו איזו קרובת משפחה איפה שהוא בלונג איילנד שקוראים לה טרייסי, ופיונה צחקה ואמרה לו שזה מוזר שלו יש שם כל כך מיוחד ואילו השם של קרובת המשפחה שלו מניו יורק הוא רק השם השני הכי נפוץ בארה”ב. לב שאל אותה מה השם הראשון ופיונה ענתה לו שסטייסי כמובן כאילו דה, ושניהם צחקו שוב. וכשפיונה שמה לב לטבעת הכסופה שעל אצבעו של לב היא שאלה, ואולי אמרה, אם הוא נשוי, ואיפה שהוא מעל המים הטריטוריאליים של קפריסין, ששם הוא ולאון נשבעו אמונים זה לזה, הוא הרכין את ראשו וענה לה שהוא אלמן. והתשובה שלו הבהילה אותו לרגע, אבל באותה הנשימה גם הרגישה נכון לאותו הרגע, כי כבר כמה זמן שהוא מרגיש קצת מת מבפנים. ופיונה הרגישה שעדיף שלא לשאול עוד שאלות בכיוון הזה, ולב הרגיש שהיא הרגישה, והם המשיכו לדבר על עוד מיליון ואחד דברים אחרים, ובלי לשים לב הם כבר היו ממש קרובים לפריז.
בשלב מסוים נדרש צוות המטוס להתכונן לנחיתה, אבל ללב זה לא שינה הרבה; הוא מבחינתו מוכן היה הרי להמשיך את הטיסה הזו עד סוף העולם ובחזרה רק כדי שהם לא יפסיקו לדבר לנצח. זה היה פשוט כל כך, ונעים, וזורם, וטבעי. זו כימיה, לב חשב לעצמו, זה מה שזה. וזה ממש לא מעט. כשהמטוס נחת וכולם נעמדו בחוסר סבלנות לב ופיונה המשיכו לדבר כאילו כלום, ואפילו התבדחו על אנשים שתמיד ממהרים לקום איך שנורת החגורות שמעל המושבים נכבית, גם אם זה אומר לעמוד לפעמים דקות ארוכות במעבר ולו רק כדי לחוש את המגע המנחם של רגע ההגעה בכפות הרגליים.
כשדלתות המטוס נפתחו הם דאגו לצאת אחרונים, ולא הפסיקו לדבר עד שהגיעו לפיצול שממנו צריכה הייתה פיונה לעבור אל טיסת ההמשך שלה לניו יורק ולב לביקורת הדרכונים ומשם ליציאה מהשדה. ושם, בדיוק שם, הם השתתקו פתאום אחרי שלא סתמו את הפה במשך חמש ומשהו שעות והסתכלו אחד לשנייה בעיניים. “טוב”, אמרה פיונה. “טוב”, השיב לה לב. “אני ממשיכה לפה”, אמרה פיונה תוך שהיא מסמנת במבטה את מסלול ההליכה שמוביל לטיסות ההמשך. “אני לשם”, השיב לה לב כשהוא מסמן במבטו את המסלול בכיוון הנגדי. “אז כאן אנחנו אומרים שלום”, המשיכה פיונה, ולב השיב לה שככה זה נראה. ואז לפתע התקרבה פיונה אל לב, עצמה את עיניה, הצמידה את שפתיה אל פיו ונשקה לו. זו הייתה נשיקה עדינה כזו, ואפילו לא הייתה מעורבת שם לשון, אבל לא תמיד צריך. כשפקחה את העיניים היא אמרה לו: “זה בשביל החיים”. לב קפא על מקומו לא הצליח להוציא אפילו הגה, ומבלי שיענה לה לקחה פיונה את המזוודה הקטנה שלה וצעדה בזריזות לכיוון השער שמוביל לטיסה שלה בזמן שלב מביט בה כשהיא מתרחקת. פתאום פיונה נעצרה, הסתובבה אליו ופיסלה את אצבעות ידיה בסימן של לב. היא חייכה אליו שוב והמשיכה בדרכה עד שנעלמה בתוך נחיל של נוסעים שמיהרו להמשך המסע שלהם.
אם הסצנה הזו הייתה לקוחה מתוך קומדיה רומנטית סכרינית, המצלמה לבטח הייתה מתמקדת ברגע הזה בדיוק בלב, בכיכובו של טום הנקס או מישהו, שהיה נותן עכשיו ספרינט תוך כדי שהוא מתנגש בנוסעים בחיפושו אחר פיונה. או אז, הייתה המצלמה חותכת אל פיונה, בכיכובה של אן האת’ווי או מישהי, כשהיא כבר בתור לעלייה למטוס, ומי יודע – אולי הלן מירן מוכנה הייתה להתפשר על התפקיד של גברת חנקין. אבל לב הוא לא טום הנקס, והחיים שלו הם לא קומדיה רומנטית מתקתקה – אפילו לא קרובים לזה. במקום זה הוא פשוט נעמד במקום, תוהה בינו לבין עצמו איך בסוף הכל זה שאלה של חיבור בין שני בעלי חיים. ככה. רק שברגע ששני בעלי החיים האלו הם גם בני אדם אז שם הכל מתחיל להסתבך, כי הוא הרי זה הוא, והיא זו היא, ואיך בכלל זה אפשרי.
תוך כדי שהוא חושב על כל זה התיישב לב על אחד מכיסאות המתכת הקרים ונטולי המשענת שהיו מפוזרים בנקודה שבה מתחלקים הנוסעים לאלו שממשיכים ואלו שהגיעו ליעדם, ופתאום החלו לצוף בראשו זיכרונות מהעבר: כמו הנשיקה הראשונה עם מירב כהן בכיתה ח’ שהייתה גבוהה ממנו בראש. ואיך שהיא באה לנשק אותו והוא עשה פרצוף חמוץ בלי להבין בכלל למה. ואיך שהיא נעלבה כל כך ולא דיברה איתו במשך שנה שלמה. או אותו הערב שבו אזר אומץ וסיפר לאמו שהוא זה הוא, והיא חיבקה אותו חזק חזק ונשקה לו במצח ואמרה לו שלא משנה מה – הוא תמיד יהיה הבן שלה. והוא ראה בעיניים שלה את תחושת האכזבה, כי ילדים רואים דברים גם כשהורים לא רוצים להראות, ואלו דברים שנשארים הרי. ולפתע הוא התמלא בעצב על איך שהחיים שלו התגלגלו. ואולי, הוא חשב לעצמו, אולי זה עוד לא מאוחר להיות מי שהוא יכול היה להיות.
יחסית לאירועים דומים מהשנים האחרונות הכנס שהתקיים בפריז היה מאורגן להפליא, אבל את לב זה לא הרשים אפילו במעט. האפיזודה עם פיונה לא יצאה לו מהראש וטלטלה את ספינתו, והדבר האחרון שהתחשק לו לעשות זה לשמוע הרצאות על שיניים ולהתחכך ברופאים משמימים שמטפלים בהן. את הנחמה מצא לב דווקא במיטב המאפים הנהדרים שיש לעיר האורות להציע, והוא גמר אומר בליבו לנסות ולאכול כמה שיותר סוכרים ופחמימות ריקות במהלך היומיים של הכנס, בתקווה שאלו יקלו ולו במעט על הבדידות שעטפה אותו ולא מוכנה הייתה להרפות. בתום הכנס הרגיש כבר לב שהוא מותש – הנפש הכבידה על הגוף, ובטיסת הלילה בחזרה לישראל הוא נרדם עוד לפני שהמטוס החל בהמראה, וישן במהלכה כמו תינוק.
לאחר שהעביר את הדרכון הביומטרי שלו באחת ממכונות הבידוק שמפוזרות בנתב”ג החליט לב שהפעם ייקח את הרכבת בחזרה הביתה, בעיקר כדי שלא יאלץ לתקשר עם אנשים זרים מעבר למה שנפשו המטולטלת מסוגלת הייתה לשאת. הוא עלה על הרכבת של 7:05 וירד בתחנת השלום בתל-אביב, ולמרות שנסיעה במונית מתחנת הרכבת אל הדירה שבגבעתיים היא עניין של כמה דקות החליט לב שהפעם הוא גם יתקדם ברגל; השמיים היו צלולים, ולב חשב שהאוויר הצח יעשה לו רק טוב. ברחוב כצנלסון החליט לב לעצור ב”מאפה צרפתי” ולקנות לחמניות טריות, והוא לא יכול היה כמובן שלא לחשוב על השם המקומם של המאפייה, שאפשר אולי לומר עליה שיש בה כל מיני דברים אבל אין בה אפילו פרומיל בודד של צרפתיוּת. ואיך שההרגשה הזו מתעצמת במיוחד כשבבטן נחות להן עוד מאמש שאריות של מָקַרוֹנִים בשלל צבעי הקשת מהפטיסרי של Pierre Hermé שבקרבת גני לוקסמבורג, ברובע השישי שבפריז.
רגע לפני ששילם על הלחמניות הבחין לב בזווית העין בערימה של עוגיות מרנג לבנות וורודות מונחות על אחד המדפים, ומבלי לחשוב פעמיים הוסיף לחשבון גם שתיים מהן – אחת בכל צבע. כשיצא מהמאפייה חשב לב שאולי יהיה זה נחמד לעצור לרגע ולאכול את העוגיות באוויר הפתוח והחליט לשים את פעמיו אל עבר גינת הבנים, גינת משחקים סמוכה שבה פתחו ממש לא מזמן מעין קיוסק-קפה עם מקומות לשבת. זו, חשב לב לעצמו, תהיה גם דרך טובה להאריך במעט את החופשה הקצרה בטרם יאלץ להתעמת עם החיים שהשאיר מאחור. כשהגיע לב אל הגינה הוא התיישב על הספסל שצופה אל הנדנדות והוציא בזהירות את העוגייה הוורודה שרכש מתוך שקית נייר חומה. בעודו נוגס בזו, וכשפירורי סוכר וורדרדים מתפזרים מסביבו לכל עבר, נזכר לפתע לב איך בילדותו נהגה אמו לכנות את עוגיות המרנג בשם “נשיקות”, והחל לבחון את העוגיות שרכש במעין מבט חוקר, מדעי כמעט, כמו מנסה להבין מדוע דווקא הן מכל העוגיות שבעולם זכו לכינוי הנחשק. טוב נו, לפעמים זה קורה לו, ללב, שמבלי לשים לב הוא חושב על כל מיני דברים, ולפעמים טיפה יותר ממה שצריך.
