דגל הגאווה | CC0
את הרעיון להקים מפלגה גאה העליתי לראשונה בשנת 2006. דוד מרחב, שהיה פעם מזוהה עם השמאל, אחרי כן עם הימין, וכיום אינני יודע, משום שאין לנו קשר, כתב בזמנו: “לאחרונה העלה המשורר אילן שיינפלד את האפשרות להקים מפלגה הומו-לסבית אל נוכח הירידה המשמעותית במספר חברי כנסת המזוהים באופן מוצהר עם הקהילה הגאה. בכנסת האחרונה, הלובי הגאה מנה עשרים ואחד חברי כנסת, חמישה עשר מ”שינוי” ושישה ממרצ. בכנסת הנוכחית, לאחר היעלמות “שינוי” מהמפה הפוליטית, רק חמשת הח”כים של מרצ מחויבים לקהילה, ועמם גם ח”כ דב חנין מחד”ש וכמה ח”כים ממפלגת העבודה, בהם ח”כ יולי תמיר וח”כ שלי יחימוביץ’.”
בהמשך מאמרו קרא דוד לשילוב חברי/ות הקהילה במפלגות הקיימות, מתוך חשש שמפלגה גאה סקטוריאלית לא תעבור את אחוז החסימה. בכל הנוגע לשילוב במפלגות הקיימות, הוא צדק, והחזון שלו התקדם היטב. כיום ישנם תאים גאים ברוב המפלגות המרכזיות, הם שוקקי פעילות, וטוב שכך.
בסיבות שמנה לאי-ההיתכנות של מפלגה להט”בית מנה דוד את היות הקהילה מסוכסכת בינה לבין עצמה, את היחס האדיש של הקהילה לפוליטיקה הישראלית, את היות הרעיון הזה “ספין שחוק שאינו עובד על אף מפלגה בישראל”, טען שאין סיכוי למפלגה סקטוריאלית, ושעלינו להתאחד מאחורי מועמדותו של פרופ’ עוזי אבן בעשירייה הראשונה במפלגת העבודה.
שנה אחרי הצעתי להקים מפלגה גאה, למול ההתנגדויות שעורר הרעיון, ניסו חגי אייד ורוני הקר להקים את “מגי, מפלגת גאווה ישראלית.” בווי נט נכתב אז: “מאז השנה שעברה, בה בוטל מצעד הגאווה, הבינו בקהילה ההומו-לסבית שאין לה השפעה במסדרונות הכנסת, והפוליטיקאים לא מתכוונים להילחם למענם. כבר אז החלו פעילים מרכזיים בקהילה לדבר על העובדה שחבריה זקוקים לנציגות עצמאית משלהם בכנסת ולחוקק חוקים שיטיבו עם חבריה”. אבל בתקשורת התייחסו לרעיון כאל קוריוז, וכך הוא גם הסתיים.
כיום, מקץ 12 שנים, מצבה של הקהילה בישראל שונה לגמרי. האגודה מתפקדת כגוף א-פוליטי אבל עם אג’נדה חזקה, לקהילה יש ארבעה עשר ארגונים, ברוך השם, המצויים בקשרי גומלין מתמידים עם האגודה, ושיתוף הפעולה הזה בא לידי ביטוי עז במחאה שהתפרצה לפני חודשיים, מסביב ל’תיקון’ החוק לנשיאת עוברים.
אף על פי כן, מרגע שהודעתי בסוף השבוע החולף על כוונתי להקים את “שווים, מפלגה ישראלית גאה,” יחד עם חבריי עו”ד צבי זלגשטיין וליעד קשנבסקי, נתקלה היוזמה בהתנגדות, שטיעוניה אינם שונים מאלה שהושמעו נגד הרעיון לפני 12 שנים. הטיעונים המרכזיים הם שהקהילה מגוונת מכדי שחבר מסוים של בני אדם יוכל לייצגה, שעצם הניסיון לתרגם את כוחנו לכוח פוליטי עלול לפגום בכוחנו – מפני שאם המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה יעיד הדבר, כביכול, על כך שכוחה האלקטורלי של הקהילה קטן בהרבה מכפי שאנו ‘מפמפמים’ בתקשורת ובמערכת הפוליטית (וכך נפגע בתאים הגאים ובהישגי הקהילה עד כה). על טיעונים אלה נוסף הטיעון האווילי, כאילו הקמת המפלגה תפגע בהכרח במרצ ו/או בגוש השמאל, ושוב נשנה הטיעון לפיו למפלגה סקטוריאלית אין סיכוי לעבור את אחוז החסימה.
המדהים הוא, שרוב המתנגדים מזוהים פוליטית עם התאים הגאים שהם שייכים אליהם, אך אינם מביאים גילוי נאות זה בדבריהם, ושרוב המתנגדים כותבים את דבריהם מבלי לקרוא את מצע המפלגה, מפני שלא פורסם עדיין.
אייל לוריא פרדס, מפעילי המחאה בירושלים ומספר 2 למועצת העיר ירושלים מטעם מרצ, פרסם מאמר במאקו, שכותרתו היא “אלו הסיבות שלא צריך להקים מפלגה גאה בישראל.” הוא לפחות כותב בנועם, מזדהה בשייכותו הפוליטית ואינו מתלהם. אבל נימוקיו לפסילת הרעיון חוזרים על נימוקים שהושמעו נגד רעיון המפלגה הגאה כבר לפני 12 שנים, ואף הוא כותבם מבלי להכיר את מצע המפלגה שאנו מקימים.
וכך, בין השאר, הוא כותב: “הרעיון להקמת מפלגה סקטוריאלית לקהילה הגאה אולי נשמע חיובי לאוזניים מסוימות, אבל בפועל הוא עלול לפגוע ביכולת שלנו כקהילה להגיע להישגים הנדרשים לנו. ראשית, אין למפלגה כזו היתכנות פוליטית להיכנס לכנסת. כדי לעבור את אחוז החסימה על המפלגה הגאה לגייס 130 אלף קולות – יעד שלא הושג על ידי אף מפלגה סקטוריאלית או מפלגה שקידמה נושא מרכזי אחד כמו “עלה ירוק”, למעט המפלגות החרדיות.”
כלומר, מבלי להכיר את מצע המפלגה החליט שהיא סקטוריאלית. ועוד הוא כותב: “מהלך שכזה ברמה הקהילתית הוא לא ראוי משתי סיבות מרכזיות. הראשונה היא כי הקהילה הגאה היא הטרוגנית מאוד, וחבריה וחברותיה מאמינים בדברים שונים ברמה המדינית, הכלכלית או האזרחית. לשולחן הכנסת מגיעות אלפי הצעות חוק שנידרש להכריע עליהם, ואין יכולת להכיל מורכבות שכזו במפלגה אחת. הסיבה השנייה היא הסכנה כי מי שיעמוד בראש המפלגה הסקטוריאלית הזו ייחשב כ”פניה של הקהילה”, וכל הצבעה שלו תיחשב להצבעה של הקהילה כולה. דבר זה מקבל יתר דגש, מכיוון שלא מסתמן כי שיטת הבחירות הפנימיות במפלגה תהיינה דמוקרטית.” ואת זה הוא כותב, מבלי שקרא את תקנון המפלגה, מן הטעם הפשוט – הוא עדיין בכתיבה ובניסוח על ידי עורכי דין.
קראו את שני המאמרים, זה של דוד מרחב מ-2006, וזה של איל לוריא פרדס מהשבוע. ראו עד כמה הם מהדהדים זה את זה. בשניהם יש סקפטיות לגבי כוחה הפוליטי של הקהילה, לגבי לכידותה, לגבי יכולת ייצוגה בכנסת. בשניהם יש גם קביעה מראש שמדובר במפלגה סקטוריאלית, ואי אמון בכוחה של מפלגה כזו לשבור את המשוואה. אתם קולטים כמה סקפטיות ויאוש משוקעים פה? עד כמה הסקפטיות, הייאוש ועמם גם הפסילה מראש של כול רעיון הפכו למה שמניע אותנו כקהילה? תודה לאל שאני איש חזון ואדם חזק ואופטימי. עם רוח כזו כבר הייתי סוגר את הבסטה מזמן.
לא פונים לשמאל, אלא לקשת הפוליטית כולה
חברים וחברות יקרים/ות, אני כותב את הדברים האלה בלב אוהב, וכדי להרגיע אתכם/ן. לא הייתי עוזב את שולחן הכתיבה שלי ואת חיי השלווים בנווה צדק כדי להקים מפלגה סקטוריאלית. “שווים, מפלגה ישראלית גאה” אינה בשום פנים ואופן מפלגה סקטוריאלית. שווים, כך פותח המצע שלה, מרכזת בתוכה ומשקפת מגוון גדול של קולות מכול המגזרים, העדות והקהילות בחברה הישראלית. אך ערכי היסוד שכול חבריה וחברותיה מחויבים אליהם הם שוויון הזכויות, החובות והערבות ההדדית בחברה הישראלית בכלל, וכלפי הקהילה הלהטב”קית (לסבית, הומואית, ביסקסואלית, טרנסג’נדרית, קווירית) בפרט, קידום והגנה על אורח החיים של הקהילה הלהטב”קית, תוך יצירת סובלנות הדדית לאורחות חיים מגוונים בחברה הישראלית”.
כתבנו מצע מפורט, המבקש לענות על מרב הנושאים העומדים ברומה של החברה הישראלית כיום. העברתי אותו אישית בין כ-400 א/נשים מן הקהילה ומחוצה לה, ועודני עושה כן, כדי לקבל מהם הערות, הארות ותגובות. יתר על כן, בקרוב מאוד יעלה אתר המפלגה לאוויר, שם יוכל/תוכל כל אחד ואחת מכם לקרוא את המצע ואת התקנון, וגם להציע שינויים בהם, מעבר לנוסח הליבה, זה המצוטט לעיל, שיוגש בפני רשם המפלגות, ואותו אי אפשר יהיה לשנות.
כל העבודה בין שותפיי לביני ובינינו לבין המצטרפים החדשים מתקיימת ותמשיך להתקיים בשקיפות מלאה. כך גם כלפי הקהילה כולה. ביום שלישי הקרוב, 23 באוקטובר, נקיים שותפיי ואני עוד ישיבה למצטרפים/ות חדשים/ות, וכמו בקודמתה נכיר את המשתתפים/ות במפגש ונציג בפניהם את המצע. בישיבה זו כבר נתחיל להחתים א/נשים על בקשת הייסוד למפלגה.
מטבע הדברים, כל יוזמה מביאה עמה ביקורת, ולעתים גם השתלחות. זה מאוד ישראלי, זה מאוד טבעי וזה גם מובן. אבל המבחן האמתי של היוזמה הזאת יהיה בכמה שלבים. ראשית, אחרי הבחירות המוניציפליות נדע כמה נציגים/ות קהילתיים נכנסו למועצות וכמה נותרו בחוץ. לכול אלה מובטח מקום מכובד אצלנו. זו גם הסיבה שלא נסגור את רשימת המועמדים/ות לכנסת עד אחרי המוניציפליות, כדי לאפשר למועמדי/ות הקהילה מצנח של זהב.
שנית, החשש לגורלה של מרצ במערכת הבחירות הקרבה אינו אישי שלי, הוא פרי הניתוח והפרשנות הפוליטית של רבים. מרצ, שהייתה ביתי הפוליטי במשך שנים רבות, התנדנדה כבר בבחירות הקודמות על אחוז החסימה. בבחירות הקרובות היא עלולה להיעלם. זה לא יקרה בשל פעילותנו ב”שווים,” אלא בשל התהליכים הפוליטיים בחברה הישראלית – ההתכנסות במרכז, מתוך הבנה כי רוב הציבור בישראל תומך בפתרון שתי המדינות ובפינוי חלקי ארץ מלבד גושי ההתיישבות – והן בשל התהליכים הפנימיים שעוברת מרצ – חילופי הדורות במפלגה, אי בחירתו של אבי בוסקילה בראש מרצ אלא תמר זנדברג, ההשקה של שמאל פוסט ציוני בשולי מרצ, הטון הלוחמני של זהבה גלאון וכעת של ממשיכתה, ועוד.
הבינו, אנחנו לא פונים לשמאל, אלא לקשת הפוליטית כולה, ובמידה רבה אנו מבקשים ליצור מקום בטוח למצביעים/ות מתוך הקהילה ומחוצה לה, שאינם מוצאים את מקומם במפלגות הקיימות. הסיבה שאיננו מפרסמים מצע מדיני אינה רק זו, שאנו רוצים למשוך קולות מכול הקשת הפוליטית הקהילתית והישראלית, אלא משום שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך מתמשך, בלתי פתיר ברמה מיידית, סכסוך שצריך להודות ביושר שיש לנהל אותו, להכילו, לנסות לפתור אותו אך גם לקבל את העליות והמורדות שבו (הסכם אוסלו, ההתנתקות, היוזמה הסעודית, הצעת ברק, הצעת אולמרט, סרבנות אבו מאזן, העימות המר בין פת”ח לחמאס והשפעתו על הסכסוך) – ולא לאפשר לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, להשתמש בסכסוך הישראלי פלסטיני כדי להמשיך לפצל ולשסע את החברה הישראלית לשמאל בוגדני ולימין לאומי, וכדי להמשיך בדרדור כול המערכות החברתיות בישראל לעברי פי פחת.
הפעילים הגאים במפלגות השונות עושים עבודת קודש. באמת. אני גם מקווה לפגוש בראשית החודש הבא את ראשי התאים השונים לשיחת היכרות ותיאום עמדות. אבל הזהירות שלנו מהזדהות עם ‘שמאל’ ו’ימין’ נועדה לעזור לקהילה למקסם את כוחה הפוליטי, על ידי משיכת קולות מכול הקשת הפוליטית, וכן, אולי גם תאפשר לכם ולכן לעבור אלינו אחרי המוניציפליות ו/או הבחירות הארציות, כשתבינו שאין סיכוי שתגיעו להיות חברי וחברות כנסת במפלגותיכם/ן, אלא אצלנו בלבד.
ומילה אחרונה לארגונים. פניתי אליכם, כתבתי לכם, הצעתי להיפגש. חלק מן הארגונים כלל לא ענו לפנייתי, חלק סירבו לה, בהיותם א-פוליטיים. אני מקבל זאת בהבנה. עם זאת, אשמח לבקר בכול אחד מן הבתים הפתוחים, ובכול אחד ממתקני הארגונים, כדי להכיר מקרוב את צרכי הקהילה ולהיטיב לייצגם בעתיד.
ולקינוח, הנה סיפור קטן. הבוקר פניתי לראש ארגון מסוים, בבקשה לקבל נתון סטטיסטי. וזו התשובה שקיבלתי: “כן יש לי. אם תרצה ייעוץ למפלגה מטעם [הארגון] זה יהיה בתשלום”.
הייתי מזועזע. איך ייתכן שראש ארגון קהילתי מסרב לתת לי נתון סטטיסטי פשוט, שדרוש לי כדי להבין משהו בקהילה, קורא לזה ‘ייעוץ’ ודורש בעבור כך תשלום? ואחרי כן כותבים לנו, בתגובות לפוסטים, שאנחנו לא מכירים את צרכי הקהילה ולא מחוברים לארגוניה.
טלו קורה מבין עיניכם/ן. “שווים, מפלגה ישראלית גאה” קום תקום. ואחרי שתקום גם אצא למסע גיוס תרומות בישראל ובתפוצות, כדי לממן את הקמפיין הצפוי לה. ובעזרת השם, גם אצליח בזה. ואז, אם יהיה בידינו הממון הדרוש לקמפיין – גם נגיע ל-4-8 מנדטים כמתוכנן. וכשזה יקרה, בע”ה, באמת, תבינו איזה מעשה גדול נעשה פה למען הקהילה. לא מתוך אגו, פשוט מתוך חזון.
