“המצעד הראשון שלי, איך שאני”

גילימצעד2

גילי בסון מגלה את מצעד הגאווה מחדש, וגם את המציאות התל אביבית של אחרי החגיגות


יום המצעד הגיע, והפעם הוא היה שונה מכל מצעד אחר. לא קמתי מוקדם במיוחד כדי להתאפר ולא חיכו לי על שום משאית. קמתי מתי שקמתי, שתיתי את הקפה מתי ששתיתי את הקפה, שמתי בגד ים בלי כלום מתחת וג’ינס קצר מעל, התאפרתי בגווני ברונז, סלסלתי שיער ומביחנתי הייתי מוכנה. תיק שרוך גב של פסים שחור לבן והחבר הכי טוב שמציק בטלפון: “נו… פליזזז מתי את יוצאת!?”

‘זה הולך להיות מצעד מוזר’, חשבתי לעצמי, אני לא על משאית ולא על במה, אין לי קילו איפור ולא יכריזו עלי “בלאדי מרי”, מה ארגיש ואיך זה הולך להיות לצעוד בכפכפים ולהשאיר את נעלי העקב בבית?

הלכנו לאורך שדרות בן ציון ומשם אל ההמון המטורף שפקד את בוגרשוב. שתיה, פירות, אוכל ומים מחלונות הבתים. מיליוני גוונים של כל הקשת ואני הולכת עם החברים ומרגישה שמחה של ילד קטן ביום העצמאות.

התקרבנו אל עבר המשאיות והתחלנו לריב מאיפה ואיך הולכים, אחרי איזה משאית בא לנו לרקוד ומאיפה לא ידחפו. הריבים הפכו מהר מאד לוהטים יותר מהשמש עצמה ובסופם מצאתי את עצמי לבד, מחכה לחברה מהתיכון שתצטרף אלי ונהיה רק אני והיא. ‘מוזר’, חשבתי לעצמי, ‘מצעד הגאווה ודווקא עם הגייז אני לא מסתדרת’, והנה אני מוצאת את עצמי מחכה לסטרייטית גמורה שתלך איתי, טרנסית, במצעד.

היא מגיעה קלילה ברזון מעורר קנאה, לובשת ביקיני ומעליו גופיה וג’ינס קצר, והתיק – בדיוק כמו שלי, היא קנתה אותו על הדרך. שתינו צועדות כאילו מתואמות בין ההמון המטורף. היא, בתור אחת שלא מכירה, מסתכלת על הכל מהצד ומצלמת כל שנייה, ואני, כמי שכן מכירה, מסתכלת מהצד והכל חולף על יד. אני צועדת והיא על ידי ואין שום התרגשות שאוחזת בי, אין עניין ואין ציפייה לראות אף אחד.

אני לא יודעת למה ולא יודעת איך. הייתי שם ולא הייתי שם. וזה לא שלא הרגשתי שייכת, אני טרנסית בכל איברי החשובים לעניין ואפילו בנפש. אבל לא, לא שם.

לפעמים עם תחושה אי אפשר להתווכח וגם לא צריך לנתח אז החלטתי שזהו, אנחנו שיכורות וצעדנו מספיק. הים הוא תמיד תשובה להכל אז החלטנו לחתוך. הגענו אל החוף הקרוב בין המון שונה, שייך ולא שייך, שבא לצפות וסתם להכנס למים שהפכו גם הם לחמים לכבוד החג. נשכבנו על הכסאות עם מוזיקה ברקע וקולות של תיירים, השמש החלה לרדת והמצעד כבר מזמן נגמר, במיוחד עבורנו. הרעב תקף אז התחלנו ללכת ולחפש איך להשביע אותו.

עוד בנושא:  "זה לא התפקיד שלך להרגיש. אנחנו לא משלמים לך משכורת כדי שתרגישי"

וככה, ככה בדיוק עבר המצעד הראשון שלי, שלי איך שאני, לא בדמות, לא בתפקיד. וכלום, שום רגש. מוזר אבל ככה היה.

גילימצעד2

בלילה של המצעד חזרתי לתפקיד ויצאתי עם הגרדרובה המוכרת להופיע במסיבת רווקות. שתיתי עוד והצחקתי המון. משם חזרתי הביתה רק כדי להתרענן ולהחליף תלבושות לקראת הופעה במסגרת “פסטיבל הקולנוע הגאה”. נתתי את השואו שלי וזכיתי להופיע ולגרום לקהל ליהנות ולמחוא כפיים. יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שנים אם לא מוחאים לי כפיים ואני לא על במה אני לא מתרגשת? איך יכול להיות שמצעד שלם לא עניין אותי אבל אורות הבמה כן? אני לא יודעת אם הבמה היא חלק ממני או שאני חלק ממנה.

אני לא על משאית ולא על במה, אין לי קילו איפור ולא יכריזו עלי “בלאדי מרי”, מה ארגיש ואיך זה הולך להיות לצעוד בכפכפים ולהשאיר את נעלי העקב בבית?

בשבת כבר ידעתי מה אני עושה. עמוסה בחוויות ורגשות של מת הלכתי לבית של האקס שלי. אקרא לו “דובי”, כי ככה תמיד קראתי לו, והוא לי. חיינו 5 שנים ביחד כזוג גייז, הוא גיי ואני טרנסית בארון. ישנים לילה לילה מחובקים עם אהבה שידענו שלא נועדה להיות. הפרידה בינינו הייתה כואבת. גדלנו ביחד משנות העשרים המוקדמות וחיינו יחד 5 שנים במהלכן פיתחנו קריירה, ניהלנו משק בית והתמודדנו עם שאלות החיים. אני את התשובות מצאתי רק אחרי שנפרדנו, או בעקבות מה שהוביל לפרידה והפך לאחד שלי, שהיה שם בכל התהליך ולמעשה הניע אותו.

המונית עצרה לי ביפו. העיר שגרתי בה 8 שנים והמקום שהפך להיות הבית שלו. הבית מפואר, החברים מוכרים ואנחנו מתחילים לשתות ומתארגנים לצאת למסיבה בבלומפילד. כוס אחרי כוס, סידור נוסף של השיער ויצאנו.

הגענו בחום הלוהט אל מגרש כדורגל שהוא אולי אחד הסמלים הכי גבריים וסטרייטים שיש, ואכן היו שם אלפי גברים, הסטרייטיות נשארה בחוץ. עופר ניסים ניגן את הפסקול של כל המתרחש והמסיבה הייתה אחת הטובות שהייתי בה אי פעם, והייתי. שם הגאווה התפרצה, המוזיקה חלחלה, החברים נכחו ולא הפסקתי לרקוד. זה שהניע את גלגל השינוי שלי התגנב למחשבות שלי בהודעות. אנחנו לא מדברים, רבנו, אבל הוא מרשה לעצמו לאחל לי שאהנה, הוא היה רוצה להיות גם ולא יכול. כשהמוזיקה ירדה וידעתי שהגיעה השעה לצאת מצאתי את עצמי מסמסת לו כשאחוז אחד של בטריה לא נותן לו את האפשרות לענות: “נראה לי שאני בדרך אליך”.

עוד בנושא:  "האקטיביזם שלי צריך לעבור דרך המוזיקה, אחרת אשתגע"

המונית עצרה ליד הבית שלו, שנמצא לא רחוק משלי, והובילה אותי כמו צאן מובל לטבח אל פתח ביתו. הוא פתח במגבת כמו תמיד, נישקתי אותו כמו תמיד, בקשתי שלא ידבר כי זה מעיק ודחפתי אותו אל המיטה.

הוא לא היה במסיבה אבל הבאתי את המסיבה אליו. נסחפנו ברגש וגעגוע למגע, אני הייתי שיכורה והוא לא, אז הוא עצר אותי. ישנתי על המיטה ספוגת הריח הזה שלו שמשגע אותי, עד שהוא העיר אותי והסיע אותי הביתה על האופניים שלו. נפרדנו בצרפתית והבטחנו שנדבר מחר. מחר הוביל לריב ושוב לא מדברים ושוב המחר המוכר, רק שהפעם בדיוק כמו במצעד זה עובר עלי ידי, נוגע ולא נוגע, אכפת אבל לא אכפת לי.

עוברים ימים, עוברות חגיגות ובילויים ואז האופוריה נעצרת. אני לבושה וצריכה לצאת להנחות ערב עם חשפנים כשדיווחים על יריות ועל המציאות הכואבת בה אנחנו חיים עוצרים את המתרחש. בדיוק איפה שהייתי אמורה להיות, בדיוק איפה שהוא יוצא מחדר הכושר, בדיוק איפה שהחברים יושבים תמיד לאכול. וכולנו בסדר, תודה לאל, כולם שלמים.

לכולם האווירה נהרסה, נגמרו המסיבות והיריות החזירו אותנו לחיים. זו יכלה להיות אני וזה יכל להיות הוא. אנחנו חיים ברולטה רוסית. האגו נדחף הצידה ומדברים לראות שאנחנו בסדר. “לא נפגעתי, אני בסדר בגוף אבל הנפש פגועה” הוא מתריס, אנחנו מדברים עד ששוב אין מה להגיד והולכים לישון. אני אצלי והוא אצלו.

המילים של ערן צור מתנגנות לי בראש ואני שולחת לו הודעת לילה טוב: “הוא והיא, מסתכלים זו בזה, מזה שנתיים יש לה יחסים עם מישהו אחר והוא חוץ מלפעמים הוא לבד. אחרי הפיצוץ בת”א, מסתכלים זו בזה, כל כך שמחה לראות אותו בריא”.

זה מסוכן להתאהב ככה.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן