המציאות שוב יורה

גילישבועות

גילי בסון חוזרת מחג שבועות בלי נעלי עקב, בלי סלולרי ובלי פוזה, ישר למציאות שיורה באנשים שניסו לברוח ממנה


אנחנו חיים עם כל כך הרבה כבלים, כל כך הרבה פחדים שמנהלים אותנו ולא נותנים מנוח באף צעד שאנחנו עושים. למדנו לנהל חישובים של מה טוב ומה עדיף כמעט בכל דבר ביום יום שלנו. לנו הבנות יש אולי נחמה בקניות אימפולסיביות אבל גם עליהן אנחנו בוכות, נועלות את העקב הזה, האחד יותר מדי ואומרת לעצמנו בכל צעד שאנחנו פוסעות בו – לא הייתי צריכה לקנות את זה.

ותמיד בתרבות היום יום שלנו הראש מלא במחשבות, נראה שאנחנו זומבי שצועד במסלול מסוים. אני אפילו שמה אזניות כאילו משדרת לעולם: אין שום דבר שמעניין אותי בכם, תנו לי לשמוע מוזיקה ולהתעלם מקיומכם. אבל גם זה כבר הופך לשגרה.

אמא שלי הפתיעה את השגרה וגזרה על כל המשפחה נסיעה לצפון הרחוק, זה שבלי הטלפונים, עם התה הירוק הטבעי ועקיצות היתושים. מה שכן היה ג'קוזי.

שם בבית הארחה בסופ"ש של שבועות התחברנו לטבע, טיילנו, אכלנו מלא ועשינו את הפעילות שהכי אהובה על כל משפחה בטיול: להתלונן ביחד כמה חם.

גילישבועות

משפחה מבחינתי היא לא משהו מובן מאליו. אני יודעת שיש כאלו שהפריווילגיה של לריב עם האחרים או להתלונן ביחד על החום או על מסלול הטיול היא משאת נפשם. בנות ממש כמוני, שהמחיר שהן שילמו היה לוותר על כל זה, ולעסוק בכל מה שיש לעסוק, כי אף אחד לא ידאג לעתיד שלך ולאף אחד לא אכפת ממך ואת חייבת להיות חזקה.

אמא שלי השקיעה הרבה כסף והמון מאמץ וארגון כדי לאחד בין כולנו לסופ"ש אחד. וזה בהחלט משתלם, כי אחרי כל התלונות, ואחרי כל הפעמים שפנו אלי בלשון זכר כי מתבלבלים, או רגילים למישהו שהיה שם פעם ומת ואני לפעמים מזכירה להם אותו, לפחות יש לי משפחה. לפחות יש לי אימא שאוהבת ומנסה לאחד ולא לפלג בשם דת, מסורת או מה יגידו השכנים. הקשר שלי ושלה חשוב לה יותר.

ובכל חופש כזה יש רגע של שקט, רק את, הרוח והעצים, בלי הקרם שלי על ידי ובלי נעלי העקב שיתנו פוזה. האודם האדום פה לא מתאים וכדי להתקלח אני צריכה לחכות שהאחים שלי יסיימו.

עוד בנושא:  "בין לילה הפכתי להכי ענייה שיש"

אני מסתכלת על המיטה הגדולה בצימר היפה וברור לי כמה רומנטי המקום, כמה בא לי להיות במקום כזה עם בן זוג ולא לצאת מהמיטה. אני נהנית מהשקט והאוכל ושוכחת מהצרות. מבטיחה לעצמי שלמען שקט נפשי אני עוד אעשה את זה שוב, אולי עם עצמי, אולי עם בן זוג.

זה נשמע כמו צרות של עשירים, וכאן יש צרות אמיתיות, כי כשחוזרים המציאות שוב יורה והפעם ב-50 איש תמימים שיצאו לבלות, שניסו גם הם לברוח ממציאות של התמודדות עם האמת שלהם ופשוט לבלות עם אנשים כמוהם, עם קווי אופי דומים, אולי אפילו עם אנשים שרואים בהם משהו יפה, משהו מושך. בטח הייתה שם גם אחת כמוני והיא איננה עוד.

אנחנו תקועים בפקק שאין לו סוף מהצימר הביתה, מקללים את הרגע שלא הקשבנו לוויז ובינתיים בארץ אחרת אנשים מתים, רק כי יצאו לבלות. שוב המציאות יורה ומפלחת באכזריות את לבי, מזכירה לי כמה טוב לי להתלונן על הפקק.

אני נזכרת שאני קיימת וכמה זה לא מובן מאליו. הרי אם מסתכלים שנה וקצת אחורה, חשבתי שלא אוכל להמשיך יותר, שאולי עדיף שאשים את החיים על אוטומט, אלך כל יום לאן שצריך, ארוויח את מה שארוויח ואמות מתי שאמות. אבל בחרתי שלא, בחרתי להגשים ולחיות ולא לוותר לעצמי. הדרך היומיומית למקלחת היא תזכורת לניצחון שלי.

אבל החששות שמלוות כל צעד מצפות גם לתמורה. אני שואלת את עצמי, אם כל כך טוב איפה המחיר שאני משלמת? כי אין טוב בלי רע, אין לישון במלון ולא לשלם את מחיר החדר, מחיר החופשה – המחיר לחופש.

אולי שילמתי באהבה? היה אחד מיוחד שהיה שם כל הזמן הזה ולא הרפה. אבל משהו קרה, משהו בפאזל הזה לא התחבר בסוף. כתבתי עליו פה די הרבה, אני שולטת בגוף שלי ולקחתי אותו עד למחוזות הנפש, אבל אני לא יכולה לשלוט במישהו אחר, או במה שהוא רואה בי.

אני נזכרת שאני קיימת וכמה זה לא מובן מאליו, הרי אם מסתכלים שנה וקצת אחורה, חשבתי שלא אוכל להמשיך יותר, שאולי עדיף שאשים את החיים על אוטומט, אלך כל יום לאן שצריך, ארוויח את מה שארוויח ואמות מתי שאמות.

היה לי קשר לפני השינוי והיה גם אחרי, כל קשר התרחש בנקודת הזמן בה הוא היה צריך להיות, בכל אחד ראיתי ורציתי לראות את מה שהייתי זקוקה לו באותו זמן נתון. אז מה עכשיו? מה אני צריכה היום?

עוד בנושא:  we_too# במקום me_too#

אני יודעת שאני לא אהיה האישה הקטנה שתשב בבית, אין לי רחם לילדים, לא פיזי וגם לא נפשי. האם אמצא מישהו שיכול להכיל את כל זה?

נדמה שכל בחור שאני פוגשת או מכירה מתברר לאט לאט כמישהו שמכיר או חווה סקס עם טרנסית. שהוא נמשך לזה בצורה כזאת או אחרת. לרוב לגברים האלה אין כוונה להתמסד עם אחת, הם אפילו לא יודו שהם בקשר, רק יספרו לי שהם רוצים "לזרום", שנפגש אצלי בבית בלילה מאוחר, וישאלו כמה פעמים אם אני גרה לבד.

אני כבר כל כך כבר לא במקום הזה. יש לי מסננים, הבעיה שאף אחד לא חודר את הרשת..  מה הפלא שבנות צובעות את עצמן כדי להראות כמו הפנטזיה של הגבר ואפילו לוקחות לו כסף על הפנטזיה הזאת? אולי הם התייאשו והבינו שזה המחיר של ההחלטהה ללכת עם האמת שלך, אולי הם הבינו שעכשיו, מהנקודה הזאת, רואים גם את האמת של הגבר – הוא רואה בך פנטזיה, את המקום שלו לפרוק, איתך הוא לא יביא ילדים, לאחת כמוך הוא לא חייב הסברים.

ואולי זו הסיבה  שאחוז ההתאבדויות עולה. כי מי רוצה לחיות בידיעה שהיא רק פנטזיה? ראיתי והכרתי בנות שאפילו הכסף שקיבלו בתמורה לעניין לא הציל את נפשן, כי למרות הכל היא רכה ועדינה, גם אם המראה גס.

אני לומדת שיש מחיר לשינוי שעברתי, לבחירה ללכת עם האמת שלי. שלא יכולתי אחרת ואני גם לא צריכה, כי אני חיה את עצמי. אני לומדת לשחרר את כל הפחדים, לדעת שיש מחיר וסביר והגיוני שלא אתחמק מלשלם אותו, אבל אני אשלם ואדע שזה היה שווה, כי כל מבט במראה, כל הליכה, במיוחד אל הים, הם החיים שלי. ללכת ברחוב ולדעת שאני לא עוד זומבי. שיש בי יותר. הרבה, הרבה יותר.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן