הסכמי אברהם פתחו בפנינו את האפשרות לבקר במדינות איחוד האמירויות, ואכן דובאי ואבו דאבי הפכו מיד ליעדים פופולריים. גם להט”בים רבים מיהרו ונסעו לבקר ביעדים החדשים, למרות העובדה שמדובר במדינות בהן הומוסקסואליות היא מחוץ לחוק ואף עלולה לגרור עונש מוות.
דורון בראונשטיין, שמגדיר את עצמו כאקטיביסט רדיקלי, נסע גם הוא לדובאי ואבו דאבי, אבל לא רק כדי לחוות את העושר והשפע, אלא כדי לנפנף בגאווה בזהות שלו, שאינה מקובלת במדינה.
“קראתי כתבה על דובאי שחוגגת יום עצמאות 50 בחודש דצמבר, שהתפארה בכל החוזקות, העושר, רווחת התושבים וההצלחה של המדינה בתחומים שונים”, מסביר בראונשטיין, “אבל מאחורי התדמית הנוצצת מסתתרת מציאות אחרת לגמרי – במדינות אלו אין זכויות בסיסיות ללהט”בים ולנשים. יש באיחוד האמירויות עונש מוות ליחסים הומוסקסואליים ואסור בתכלית האיסור להביע מחוות גאווה או להניף את דגל הגאווה בפרהסיה והעונש לכך הוא מאסר. יש שם עונש מוות לאנשים כמוני. הרגשתי צורך לנסוע ולעשות להם דווקא את מה שהממשלה בדובאי כל כך נלחמת נגדו, ובדרכי האישית, הצנועה, הייחודית לי”.
דורון הגיע לדובאי ואבו דאבי שם הסתובב עם שלטים בהם כתוב: my best friends are gay, I’m a gay man in Dubai ו-Allah loves me even that I’m gay. בנוסף למבטים סקרנים, דורון זכה גם לצעקות וגידופים, וכשהיה בשוק התבלינים אפילו התנפלו עליו וחטפו לו את הטלפון.
במהלך ביקורו באמירויות הניף דורון את דגל הגאווה במספר אתרים חשובים, בהם מסגד שייח זאיד, אחד מעשרת המסגדים הגדולים והחשובים ברחבי העולם. הפעולה הזו לא עברה בשקט וגרמה למעצרו של דורון על ידי המשטרה המקומית.
“כבר כשנכנסתי למסגד עם צעיף הגאווה וצמידי הגאווה, עוד לפני שהחזקתי אפילו את הדגל ביד, ניגש אליי מאבטח והורה לי לא להצטלם ככה במסגד”, הוא סיפר, “אחרי שהצטלמתי עם הדגל מונף בידי, ניגשו אליי מאבטחים ואנשי ביטחון וציוו עליי בכעס להוריד את הצעיף והצמידים ולמחוק את כל התמונות בטלפון שלי שבהם אני מניף את הדגל ומצולם עם צעיף הגאווה והצמידים. עשיתי את זה ועברה לי מחשבה אחת בראש: הם יכולים להפשיט ממני את סמלי הגאווה אבל הם לעולם לא יצליחו לקחת את מה שיש לי בלב, בתוכי פנימה. נזכרתי בדורון בראונשטיין הילד מחטיבת הביניים, עם הפוני בשיער ובלי החברים, שצעקו עליו יא הומו, יא קוקסינל, יא נקבה, שרצה למות פעם מזמן, בתקופת חיים אחרת עבורי, ואמרתי לדורון הילד כמה שאני גאה בך עכשיו. על האומץ הזה. על התעוזה. להיות הראשון שמעז להניף את דגל הגאווה בתוך המסגד הכי חשוב באבו דאבי”.
בראונשטיין לא מסתפק בביקור בדובאי ואבו-דאבי ומתכנן נסיעות נוספות למדינות בהן הזהות שלו נחשבת לפרובוקציה על מנת להפגין נוכחות.
“אני בדרך לטורקיה, ואחרי זה אני בדרך לרוסיה ואחרי זה לצ’צ’ניה. זו החובה שלי כבן אדם. אני רוצה להלחם על הזכויות במקומות שלא מקבלים. זו לא פרובוקציה זולה, זו דרך חיים, השינוי יגיע בזכות פעולות כאלו”.
בין הנסיעות מתכנן בראונשטיין להביע מחאה גם בישראל, עם מפגן מתוכנן במאה שערים והפגנה נוספת מול ביתו של מנסור עבאס.
“אני מזועזע שמנסור עבאס, לדידי, ההומופוב הגדול ביותר כיום בכנסת ישראל, הכניס להסכם הקואליציוני של הממשלה הנוכחית – על פניו, הממשלה הכי גיי פרנדלית בהיסטוריה של מדינת ישראל – תיקון האוסר על קידום חוקים פרו-להט”ביים. איפה נשמע כדבר הזה? אולי הוא גם ידרוש ממחר שכולנו, גברים כנשים, נחוייב ללבוש בורקה? איך יאיר לפיד הסכים לזה בכלל?! אני כועס על כך! אני זועם! ואני קורא מעל במה מכובדת זו לאחיי ולאחיותיי ההומואים, הלסביות, הטרנסים, הבי והקווירים, להפגין מול ביתו של מחמוד עבאס יחד איתי, כשאנחנו מנכיחים את קיומנו, מניפים את דגל הגאווה המקודש שלנו שנלחמנו למענו במהלך כל ההיסטוריה ובכך יוצרים נראות דווקא בחברה הערבית-דתית שרוצה שנהיה שקופים, שרוצה שנהיה מושתקים ובלתי חשובים, ולהציף את העניין הזה בציבוריות הישראלית. אך ורק – ואני מדגיש: אך ורק – אקטיביזם רדיקלי, כדוגמת זה שיזם אבי הרוחני הארווי מילק הקדוש ורב הזכויות, יגרום לשינוי עמוק באמת עבורנו – הן בארץ, הן בעולם”.
הפעולות של בראונשטיין לא תמיד מתקבלות בעין יפה בקרב חברי הקהילה, ויש רבים שרואים בו פרובוקטור שעושה יותר נזק מתועלת. אבל מבחינתו, כל פעולה שכזו היא חלק נוסף בתהליך ההשלמה שלו עם עצמו.
“בחופשת פסח של כיתה ח’ ניסיתי להתאבד. בלעתי את כל הכדורים שמצאתי בבית ופשוט קיוויתי למות. ממש ככה. נער בן 14 שכל מה שהוא רוצה זה למות. לא יכולתי יותר עם הכאב, עם הלעג, עם הבדידות הנוראה. הסבל שלי בימים ההם, לימד אותי שאני חייב לחיות. חייב להיות חזק. וחייב לעודד אחרים. החלטתי אז שלעולם לא אנסה למות יותר. מאז, כל מה שאני רוצה זה לחיות, לחיות, ועוד לחיות. בחופש. באושר. באהבה.
המסר שלי הוא אחד והוא נחרץ והוא חד משמעי: המסר שלי הוא לכל הילדים והילדות, הנערים והנערות, שגרים באשקלון, באשדוד, ברחובות, שגרים בשלומי, בנתיבות, בבית שאן. לכל הילדים שסובלים בבית הספר מהדרה, מלעג, מבדידות: אתם לא לבד. אתם אהובים ואתם מיוחדים. אתם עולם ומלואו של אפשרויות. הזמן הקשה יעבור ויום אחד תראו את הקשת שבשמיים מאירה גם לכם את דרככם: בהגשמה, בקבלה מלאה לכל מי שאתם. באהבה”.
תגובה אחת
שינוי פונדמנטסליסטי??!