היום זו לא יום ההולדת שלי

וככה פתאום לקראת הצום אני מקבלת מסבתא עוגה קטנה, של ביס עם נר קטן אחד בודד. "תאכל מהר, יש לך גם הפתעה קטנה, אבל זהו. לא חוגגים, נחגוג בשנה הבאה". גילי בסון מציינת יום הולדת מלווה בשקט וגעגוע
גילי בסון

זה יוצא ככה פעם בשבע שנים.

לא הבנתי את זה כשהייתי קטנה, ככה זה ילד, לא מסבירים לו. פשוט אמא אמרה שהיום יום כיפור ונכון שיש לי יום הולדת אבל אסור לחגוג, אסור בלונים, אסור עוגה, לא ישירו לי ולא יברכו. כאילו שזה לא יום ההולדת שלי, כאילו שהייתי צריכה תאריך אחר בשביל לחגוג.

וככה אני בבית של סבתא, לה אין תאריכים, והיא מספרת לי שוב במבטא עיראקי כבד שנולדתי ביום שבו מניחים יתד לסוכה, שזה יום חג, אבל היום זה לא ככה. ריח החיבוק שלה אוחז בי, הסירים על האש מלטפים אותי בחום ומהחלון רואים קצת ירוק שמסתיר את הבניין הצמוד יותר מדי בדירות של גבעתיים.

סבא נסע לפרדס כץ להביא ירקות. תיכף הוא יחזור ואני חושבת לעצמי: ‘איזה מגניב שסבא נוסע לפרדס לקטוף ירקות ופירות ולא קונה בסופר כמו כולם’. כי לא הסבירו לי שפרדס כץ זה שם של עיר, ולא הסבירו לי שכנראה הפעם כשהוא יגיע הוא לא יעשה לי פרצופים מצחיקים, כי היום אסור לחגוג, עוד מעט כיפור והיום זה לא החג שלי, היום זו לא יום ההולדת שלי.

אני יושבת על הכיסא צמודה למטבח, לתבלינים ולבושם של סבתא, עוקבת בעניין אחר כל תנועה שהיא עושה, מנסה להבין מה היא אומרת ולהיאחז בכל מילה שהיא מחליפה עם אמא. הן מדברות בערבית כשמדי פעם נזרקת מילה בודדת בשפה שאני מבינה, בעברית. אני מנסה לחבר משפט, להבין את ההקשר אבל לשווא, אני רק ילד קטן.

נעלמת בניגון והצלילים של הערבית, באדים שעולים מן המטבח, בטלפון החוגה שמצלצל כדי לברך “גמר חתימה טובה”. מה הבעיה לחתום כמו שצריך? אני רואה את אמא חותמת כל הזמן בסופר כשהיא קונה לי את השוקו שאני אוהבת וכבד עוף שהרופאה אמרה שאני חייבת כי אין לי מספיק ברזל.

וככה פתאום לקראת הצום אני מקבלת מסבתא עוגה קטנה, של ביס עם נר קטן אחד בודד. זהו, רק זה, ‘כי השנה אסור לחגוג’, מסבירים לי שוב, אבל בכל זאת משהו קטן. “תאכל מהר, יש לך גם הפתעה קטנה, אבל זהו. לא חוגגים, נחגוג בשנה הבאה”.

אמא מוציאה שקית קטנה ורודה עם לבבות ורודים עוד יותר ובתוכה הגיבור של חיי. דוד שלי אמר לי שאם אני אשתה מהאבקה שלו בטעם השוקו עם התמונה של האיש השרירי אני לא אהיה חלש וקטן כזה, אני אגדל להיות גיבור כמו בסדרה שאני רואה תמיד, כמו באטמן!

והנה בשקית הקטנה נמצאת בובה קטנה של הגיבור: שחור ואפל בלי אישונים. הוא לא מחייך, אי אפשר לדעת אם הוא עצוב או שמח, הוא עטוף קטיפה שחורה ומריח מגומי בריח של עץ ריח שעמד תחת מראה באוטו שחנה בשמש יום שלם. הגוף שלו שרירי וחסון, הוא איש עטלף. הוא חי את השקט שלו ויוצא להציל את המצב רק אם באמת צריכים אותו. בשאר הזמן הוא מבודד בבית מפואר, אין לו דאגות של כסף ויש לו איש מבוגר שדואג לכל מחסוריו. הוא יושב בלילות וצופה על המתרחש מבעד למסכים שלו, רואה איך כולם חיים ומחכה לסימן שצריכים אותו. רק אז הוא יוצא, בד”כ בחסות החשכה, לא מביט בעיניים, חדור אל עבר המטרה.

עוד בנושא:  we_too# במקום me_too#

אני אוחזת את הדמות בידי, מדמיינת אותו עף מעל גגות כדי להציל אותי מעצמי.

לא הסבירו לי שכנראה הפעם כשהוא יגיע הוא לא יעשה לי פרצופים מצחיקים, כי היום אסור לחגוג, עוד מעט כיפור והיום זה לא החג שלי, היום זו לא יום ההולדת שלי

פעם בשבע שנים זה יוצא ככה, שאסור לחגוג לי, אסור עוגה, אסור מסיבה, אין ברכות ואין מתנה, זה לא יום ההולדת שלי, זה כיפור. זה זמן לחשבון נפש, פעם בשבע שנים זה גם היום בו נולדתי פיזית.

-“לא יודעת אם בא לי לצום השנה, אני עייפה… עד שיש יום חופש ועוד זה נופל על יום ההולדת שלי. לא בא לי.. מה אתה אומר?”
– “לא יודע חיים, אני צם השנה. לא צמתי שנים אבל ממש בא לי”
– “סבבה, אז תבוא אלי ונראה סרטים כל הלילה ..”
– “לא חיים, אני רוצה לצום עד הסוף: בלי חשמל, בלי אוכל ושתיה, רק השקט”
– “טוב אז אכין לך ארוחה מפסקת, כמו בשנה שעברה ואם זה ככה אז אני גם אצום כמוך, בלי חשמל, בלי אוכל ושתיה, ולא תיסע באופניים שלך?”
– “לא חיים, לא אסע”

אז הלכתי אל הסופר וקניתי מצרכים. אני רוצה עוף ואורז, עגבניות מיובשות, צנובר ותבלינים, אני רוצה שהלופט האפור יריח כמו בבית של סבתא, חמים וטעים. זו תהיה הסעודה האחרונה שלי מבעלי החיים, אני רוצה להתנקות ולחזור למה שמרגיש לי נכון ומתאים, אני אקח את התבלינים, האגוזים והאורז. לא רוצה חיות באוכל שלי. כיפור.

קבענו שעה וידעתי שהפעם הוא לא יאחר כי הצום נכנס בשש אז אוכלים בארבע ויש גם קינוח וסיגריה אחרונה, אחרונה בהחלט.

הבית נקי והרחוב שקט, הסיר כבר עומד מוכן על האש, הבית בריח של מטעמי עיראק ואני נקיה ומקולחת מסלסלת שיער. מתיישבת על המיטה למשוך את רגליי בקרם גוף והוא נכנס בדלת, אפילו לא שמעתי את המפתח מסתובב במנעול. אנחנו מתיישבים לאכול ואני מוזגת לצלחת נתח עסיסי ומתובל של עוף עם האורז המסורתי והצנובר. אנחנו אוכלים בהנאה כי זה טעים. אוכלים גם מהקינוח ושותים קפה עם הל. אני מפצירה על כוונתי לחזור לטבעונות מלאה. זו ארוחה מפסקת, מפסקת מהכל, אני רוצה אורח חיים בריא שמתאים לגוף שלי, הוא ראוי רק לטוב ביותר בלי אנרגיות שליליות של מצוקה.

הוא מבין אותי, מכיר את השקפת עולמי, אנחנו מביטים בשעון ויש עוד חצי שעה. אנחנו עושים פרצופים מצחיקים בסנפצ’אט כשהוא קוטע את האפליקציה:

“בא לך?”
“זריז, יש לנו חצי שעה, בוא למיטה ..”
אני נהנית מקינוח אחרון, מנגבת אותו ואותי, אוספת את הנוזל הסמיך שמעיד על כמה הוא נהנה.

הוא עוצם עיניים כמו שיח טורקי כשאני השפחה.
“אל תשאירי אור דלוק, כיפור עד הסוף”
“באמת?!? טוב.. אני איתך, עד הסוף”

מנהלים משא ומתן על האם מותר להוריד את המים כשנצטרך לשירותים, אני שולפת קלף ג’וקר במשחק ואומרת לו: “פיקוח נפש”.
סורי, לא מתאים לי דלקת או פטרייה.. הכל נראה אחרת כשהאופציה היחידה היא ישיבה.

עוד בנושא:  "העדפתי פשוט לשתוק ולהיות מי שאני בסתר"

אנחנו נרדמים וקמים אל השקט הנפשי, הוא רוצה לחזור הביתה להיות עם עצמו ואני רוצה לטייל לגבעתיים, להריח קצת את הילדות ולבדוק אם הריח של סבתא עוד נשאר בשכונה שבה התגוררה לפני שעזבה אותי ככה בעולם בלי החיבוק שלה.

הוא לא רוצה לטייל, אני נפרדת ממנו כדי להניח לשקט שלו ולהתחבר אל שלי.

“כשאת חוזרת תבואי לישון אצלי”, הוא מפתיע אותי.

אם היא רק הייתה יודעת, אם היא רק הייתה רואה, אם היא והוא היו טועמים ממה שהכנתי בטח היו גאים בתיבול, בטח היו שמחים על זמן הבישול ובטח היו נהנים ממה שיצא

אני הולכת בידיעה שיש לי לאן לחזור, שיש מי שמחכה לי, זה מחזק את עוצמות היום הזה. אני מתעלמת מאלו שלא שומרים ומפגינים את זה כמו ילדים בתיכון שבכוונה לא עושים את מה שהמורה אמרה. אני מתחברת לתלמידים הטובים של השכבה ופוסעת אל עבר גבעתיים, האווירה שם, המשפחות, הכיפות, השמלות הלבנות והטהרה ליום אחד.

ואני אני, אני בשמלה, שלמה. רק היא לא שם. הבניין אותו בניין והגינה שסבא כל כך אהב לטפח עומדת עצובה, מחכה גם היא שיחזור וישתול בה משהו. אבל הוא לא ישקה אותה שוב, הוא איננו וחד ובועט כשהגינה הזאת כל כך ריקה מכל צמח שהיה שם אז, כשהייתי קטנה. אני לא יכולה להתרגל למראה הזה והדמעות נוזלות ממני מנסות להשקות את הרצפה. אם היא רק הייתה יודעת, אם היא רק הייתה רואה, אם היא והוא היו טועמים ממה שהכנתי בטח היו גאים בתיבול, בטח היו שמחים על זמן הבישול ובטח היו נהנים ממה שיצא.

אבל כיפור היום, לא יום הולדת ולא שמחה. רק שקט נפשי מלווה בדמעות של געגוע.

אני פוסעת חזרה, מחליפה אווירה מול חלון ראווה של חנות נעליים, עקבים משפרים את מצב רוחי בשנייה. אני פוסעת חזרה אל השקט שלנו, אל השכונה של היום יום שלי, אל הבית שלו. פותחת בזהירות עם המפתח שיש לי, חוששת שאולי הוא נעל גם מלמעלה, שבטח ירצה את השקט שלו ולא ייתן פתח. אין טלפון ואין דרך לתקשר. אבל הדלת נפתחת. אין מוסיקה, אין מחשב או צלצול שיפריע לנו, אין רעב ואין צמא. אני מורידה חזייה ופוסעת בזהירות אל השקט שלו, כי הוא השקט שלי.

וככה כיפור וככה שקט והגיבור שלי, מכונס בעצמו לוטה באפלה, ישן ואוגר כוחות, הוא יהיה שם כשאני צריכה אותו באמת, והוא פה איתי ועכשיו נותן לי להיות במערה שלו, כשהוא בלי מסכה, בלי שריון שחור ואוזניים מחודדות. הוא פה איתי בשקט וזה לא הגוף השרירי והחסון, שמשדר לי כוח. עוד מעט זה יגמר, הכביש יחזור להיות רועש וההפרעות יתחילו לצוץ ורק כשאצטרך באמת זה יהיה הוא, שיציל אותי מעצמי.

-“לא תגיד לי מזל טוב?”
-“לא, אסור זה יום כיפור”

פעם בשבע שנים זה קורה, אין חגיגה, אין עוגה, אין ברכות ואין מתנה. זה לא יום ההולדת שלי.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן