fbpx

גשם ביום קיץ

"שנים דמיינתי את הרגע הזה, שתהיה לי מישהי שאני אוהב וארצה להיות איתה, שנים קיוויתי שאם זה יקרה אני לא אדפוק את זה עם השטויות שלי, ואני מרגישה שאני מובילה את עצמי ממש כל הזמן אל הדרך ההרסנית שלי"
שיר שורר
צילום: שירה זגורי

זה המסע שלי. ובכל פסיעה בדרך אני מגדילה את השביל ההוא, יש האומרים שקיים מראש. אני מרגישה שאני סוללת שביל חדש בו כל צעד ממשיך אותו, ואילו בלי הצעדים הללו השביל לא היה קיים.

נועד לי שביל אחר. אותו סללו לי מראש. איזה אדם אהיה, ואיזה צבע שמלה אבחר, איך אעצב את השיער, ואיך הגוף שלי ייראה, מה יהיה לי חשוב בחיים, והחדר המסודר שידיף ממנו ריח בשמים וחומרי ניקוי.

בשישי' כשאבא שלי מפנה את ראשי אל כפות ידיו, עוצם עיניים ונושא תפילה, אין אני בטוחה שהוא לא מתפלל על בעל, וילדים, ורפואה, על נשיות. אין אני בטוחה שהוא לא מתפלל עבורי על השביל הסלול ההוא שנותר בודד.

"ישימך אלוהים כשרה רבקה רחל ולאה, יברכך ה' וישמרך, ירא ה' פניו אליך וישמרך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכך…"

אני משכימה עם צלצול הפלאפון שקורע אותי מחלומי. המצעים היום יבשים, השמיכה לא לצדי, והכרית אינה ספוגה במי רחמים.
היא נכנסת דרך פתחי הבית, לרגע הבית דל, חסר רחמים, מנדה ומאשים.

ולרגע הוא יפהפה מאי פעם, בוהק, מבריק.

היא עולה במדרגות ומלטפת את הקיר בדרך מעלה. היא לוקחת ממנו איתה את הטחות הלב שלי, רק אני רואה את שעושה. היא לא שמה לב.

ובתוך החדר התחבקנו, זה רק אנחנו, ארבע קירות, ודלת סגורה. ומיטה לשבת עליה, מלאה בגדים היא, והמדף שיושב מולנו מלא בדפים, בשמים, אבק, גביע אחד בו זכיתי. והיא מביטה בי ומתיישבת בין כל ההמון, ובעיניה נוחיות כזו.

"אז זה הבית שלך"' היא אומרת.

"זה הבית שלי"

"החדר זה הבית שלך, או הבית זה הבית שלך?"

"פעם ככה פעם ככה"

"מתי זה ומתי זה?"

"כשאני לבד הבית הוא הבית"

"בבית שלי את מרגישה בבית?"

"יש לך קשר ממש טוב עם אמא שלך"

"כן, היא הכי מדהימה בעולם!". היא מתקרבת אליי קרוב. פולחת את דרכה אליי, אל מתחת לשמיכה בה התכסיתי עוד מהבוקר, השמיכה הלא רטובה. "מה איתך, למה את נראית כאילו את עצובה?"

"שנים דמיינתי את הרגע הזה, שתהיה לי מישהי שאני אוהב וארצה להיות איתה, שנים קיוויתי שאם זה יקרה אני לא אדפוק את זה עם השטויות שלי, ואני מרגישה שאני מובילה את עצמי ממש כל הזמן אל הדרך ההרסנית שלי."

עוד בנושא:  פורים | ליאת גורן

"למה הרסנית?"

"כי אני מנסה להבין למה את איתי, ולא מבינה למה, לא מבינה למה שמישהי כמוך תרצה להיות עם מישהי דפוקה כמוני, ואז אני מרגישה שאני סתם מושכת אותך לתוך זה, כאילו אין סיבה אמתית שבגללה תרצי להיות איתי, ושאת צריכה להיות עם מישהי שיש לך סיבה אמתית להיות איתה. אני מפחדת שתראי כמה אני רעה, ושתברחי לי"

אני מביטה לתקרה, היא משתחלת אל תוך זרועותיי, מתחת לשמיכה, ומגניבה לי נשיקה בלחי.

"אל תביני למה אני איתך, אבל אל תלכי לי לפני שתספיקי לראות שאני לא פה כדי לברוח"

"אני לא מסוגלת להתקדם מהר, אני מתוסבכת, וקצת דפוקה, ואני חסרת ביטחון"

"אני גם"

רגע של שקט, אני מביטה בה. יופיו של האדם מתבטא בעיניו, אך היא, בעיניים עצומות שוכבת תחת כנפי, יפה מתמיד. אני נמשכת אחר החלום ההוא שנקרעתי ממנו, הפעם לחזור אליו ביחד איתה. אני לא יודעת אם תברח ממני כשאעצום את עיניי, אני אוחזת בה חזק ומקרבת אותה אליי, חיוך ללא שיניים עולה בשפתיה, ואם לא תברח, למה לי להכניס עצמי אל תוך מחשבות הייסורים והסבל,

למה לי לא להירדם לצד אישה טובה, אחרי שזמן רב אני לא נרדמת.

אני עוצמת עיניים, זמן ארוך עובר, אני לא נרדמת. אני פוקחת עיניים ומרגישה אותה בתוך ידיי והיא מכורבלת בהן ואף אוחזת בהן גם. אני לא לבד.

רגע אחרי חזרתי, אל האישה בשמלה הכחולה שבחלומי, עם רגליים שמנמנות וצוואר ארוך ודק, זה יום של קיץ, חם מתמיד. היא רצה מלפניי ומובילה אותי אל צריפון, היא נעצרת מתנשפת. אני מגיעה אחריה.

היא נכנסת אל תוך הצריף, אני נותרת בחוץ.

"את נכנסת?" היא קוראת לי בדיוק כשלפתע החל לרדת גשם שוטף.

"רגע, הגשם פה, תכנסי בינתיים, אגיע אחרי שיעלם"

לא עברו דקות ארוכות, והיא יוצאת מהצריף ונעמדת לידי. "אני פה, אכנס ביחד איתך, רק אחרי שהגשם יסתיים".

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן