fbpx

בנות, בנים וכל מה שנאפשר

מה קורה אם הבת מסרבת ללבוש חצאית? מה לעשות כשהבן מגלה עניין בשמלות ואיפור? או שהבת רוצה חוג כדורגל ולא בלט? סמנטה גרין על תהליך ההתפתחות המגדרית אצל ילדים, ועל המקום של ההורים והסביבה בחיזוק עצמיותם של הילדים
צילום: לינדסי מוריס
צילום: לינדסי מוריס

מאז שאני מסוגלת לזכור, הייתי סוג של טומבוי. עסקתי לא מעט בפעילות ספורטיבית והייתה לי חיבה יתרה לנעלי ספורט, בעיקר לדגמים של הבנים. התחפשתי לקאובוי בפורים, טיפסתי על עצים ועדיין הייתי בת במלוא מובן המילה.

לא ממש הרגשתי שהייתי צריכה לבחור לאיזה חלק ממני נכון יותר לתת דגש, לזה שלובש שמלות ונהנה מאיפור או לזה הנהנה מפעילויות הנחשבות גבריות כמו קראטה, כדורסל כדורגל וכו'.

מאז ועד היום, אני עדיין נהנית מאותו החופש להיות כל מה שהוא בעצם אני, בין אם זה עונה לכללי המגדר ובין אם לא.

בעבודתי, אני נתקלת לא מעט בהורים שמתלבטים על איך להגיב להתנהגות שאינה תואמת את חלוקת תפקידי המגדר הקונבנציונליים.

מה קורה אם הבת מסרבת ללבוש חצאית? מה לעשות כשהבן מגלה עניין בשמלות ואיפור? מה קורה אם הבת רוצה חוג כדורגל ולא בלט? מה אם יש סממנים נשיים או לחלופין גבריים אצל אחד הילדים? האם לפעול לשינוי? האם להגיב וכמובן איך?

העולם מתחלק לבנים ובנות כבר מגיל שנתיים

ברצוני להציג את הנושא כך שנצא מנקודת הנחה שישנו מגוון רחב של הגדרות למה זה 'נשיות' ומה זה 'גבריות' ולשמחתי, עולמנו מתקדם לעבר יותר גמישות בקבלת המציאות החדשה המביאה איתה מגוון זה.

תהליך ההתפתחות המגדרית מתחיל בסביבות גיל שנתיים. אז, פחות או יותר, מתחילה ההבחנה בכך שהעולם מתחלק לבנים ובנות, ושהזהות המינית-מגדרית היא חלק חשוב מגיבוש הזהות העצמית. לרוב כבר בגיל זה ניתן לראות כיצד הסביבה מעודדת לחלוקה מגדרית, הילדים לומדים להתייחס לעצמם, לאחרים ולכל מה שנמצא סביבם לפי קטגוריות של זכר ונקבה.

בסביבות גיל ארבע ילדים לומדים סטריאוטיפים תרבותיים של התנהגות אופיינית למגדר, כאשר הסביבה לוקחת חלק ניכר בחיזוק התנהגויות "גבריות" אצל בנים והתנהגויות הנחשבות "נשיות" אצל בנות. אומנם אין פסול בתגובה חיובית לילד או לילדה על התנהגויות אופייניות למגדר, אך רצוי לאפשר להם לפתח גם צדדים אחרים באישיותם, להיות יצירתיים ולא להיות כבולים מדי להגדרות מגדריות קונבנציונאליות.

ההתנהגות הסטריאוטיפית למגדר ממשיכה להתפתח לאורך התבגרותנו, אך בחלק מהמקרים כבר בגילאים מוקדמים, ניתן לראות שוני בהתנהגות והעדפה להתנהלות מגדרית "נשית" אצל בנים או "גברית" אצל בנות.

במקרים אלו מתחילות רבות מהשאלות בנוגע לאופן ההתייחסות של ההורים להתנהגות הילד. פה נכנסים פרמטרים נוספים שבהחלט יכולים להכריע את המשוואה: איך ההורים מרגישים לגבי ההתנהגות, מה הם מאפשרים, למה הם נותנים לגיטימציה ועד כמה הם מרגישים בטוחים במקומם המגדרי.

אין ספק שנכון להכין את ילדינו וללמדם איך להתמודד עם הסביבה במקרים של התנהגות מגדרית שאינה תואמת את חלוקת תפקידי המגדר הקונבנציונאלית אך אין זה אומר שלא נאפשר להם להביא את עצמם באופן המלא ביותר והמעצים ביותר שאפשר

אנחנו חיים בחברה שיש בה לא מעט דעות קדומות ושלעיתים מכתיבה כללים אשר מרביתם נועדו לשמר את הקיים ולאו דווקא להציג את הגמישות המעודדת סבלנות, קבלה וסובלנות. אין ספק שנכון להכין את ילדינו וללמדם איך להתמודד עם הסביבה במקרים של התנהגות מגדרית שאינה תואמת את חלוקת תפקידי המגדר הקונבנציונאלית אך אין זה אומר שלא נאפשר להם להביא את עצמם באופן המלא ביותר והמעצים ביותר שאפשר.

עוד בנושא:  אירוע יד שניה קווירי בלב העיר נתניה - "בזאר ללא מגדר #2: שלח את מגדרי"

נכון להיום אנחנו רואים שעם ההתפתחות והגיל, ילדים נוטים יותר להבין שגם בנים וגם בנות יכולים להיות הרפתקניים ותוקפניים או חלשים ועדינים. כמובן שלתגובת הסביבה הקרובה יש השפעה רבה על ההתנהגות- אם הסביבה גמישה, ומציגה אפשרויות רחבות יותר מהחלוקה המסורתית, גם הילד או הילדה יפתחו גישה גמישה.

החשש שעולה אצל רבים מההורים הוא בכך שילדם יחווה דחייה חברתית או גינוי בשל התנהגות שאינה תומכת בכללי המגדר, כללים שלדעתי האישית נועדו ברובם לשמר מצב נתון בו החלוקה לתפקידי המגדר מנציחה גם את מעמדן של נשים לעומת גברים, ולא רק אלא גם מגנה את אשר אינו "הולך בתלם" ובכך אנו מוצאים הומופוביה, גזענות, אלימות ותוקפנות המצדיקה עצמה סביב כללים אלה.

כולנו זקוקים לאישור על היותנו "נורמלים"

אחד המודלים הקיימים בטיפול מיני נקרא ה-plissit. המודל מדבר על חלוקה לארבע רמות כאשר הרמה הראשונה עוסקת המתן היתר ואישור להתנהגויות טבעיות מעצם היותן קיימות. ההזדקקות לאישור קיימת אצל כולנו. אישור להיותנו "נורמאליים" בהרגשתנו ובמעשינו וכמובן אסייג ואומר שלא מדובר על התנהגויות פוגעניות או מזיקות.

ילדים לומדים ומפנימים את מה שמועבר להם על ידי הדמויות המשמעותיות סביבן. אם נעביר להם מסר המעודד את ביטויים העצמי במובן המיני-מגדרי אז להבנתי ימנעו כאבים רבים ומצבים חברתיים בהם קיים סיכוי לפגיעה.

כאשר ילדים מגלים העדפה למשחק כזה או אחר או להתנהגות מינית-מגדרית שאינה עולה בקנה אחד עם כללי המגדר הקונבנציונאליים, אז להבנתי יש בהחלט לאפשר להם זאת במלוא מובן המילה. יש לתמוך בהם וללמדם התמודדות נכונה, לחזק את ה"קרקע המכינה" המאשרת אותם באשר הם. במידה והם נתקלים בקשיים אז להסביר להם ולסביבתם שיש מקום גם למה שנראה שונה מהכלל, ללכת איתם ולא ללחוץ עליהם לאמץ התנהגות מסורתית אלא לחזק את בחירתם בשלב זה ובעצם בכל שלב לחזק את עצמיותם.

ההשלכות של מניעת הביטוי העצמי המיני-מגדרי עלולות להשפיע לטווח הארוך וליצור תחושות של שנאה עצמית, פגיעה בדימוי העצמי והערך העצמי וכן הבטחון העצמי. דבר זה נכון לא רק בהקשר זה, אלא גם בהקשרים אחרים וקצרה היריעה מלהרחיב אודותיהם כאן.

חלק מהילדים יגדלו להיות הטרוסקסואליים וחלק להט"בים, אך תחושתם והתמודדותם תהיה טובה יותר אם ימצאו סביבם תמיכה והכלה ולא גינוי או דחיה. בל נשכח את טיבם של המסרים הסמויים, אלה שאינם מגנים אך גם אינם תומכים, אלה שמשדרים שהבחירה הנכונה היא זאת התואמת לתפקידי המגדר הקונבנצונאליים.

אין ספק שניתן גם להתייעץ עם אנשי מקצוע בתחום כדי לנסות ולהבטיח את שלומם הנפשי-רגשי של ילדנו אך אין סיבה לנסות לקבע את מה שיצר הטבע – מגוון רחב של הגדרות לתפקידים "נשיים" או "גבריים". העולם מתקדם וכך גם שיטות החינוך. אולי כדאי שגם אנחנו נאמץ גישה מתקדמת וגמישה. בין אם ילדנו הם סטרייט, גיי, טראנס או כל דבר אחר נראה לי נכון להתחיל בפשוט לאהוב אותם בדיוק כמו שהם.


הכותבת סמנטה גרין היא קרימינולוגית קלינית מטפלת בפסיכותרפיה

רוצה לקרוא עוד?

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן