אפתח בסיפור אישי. בעודי בארון, בחתונה הראשונה של חבר טוב (עם אשתו), חתונה מגזרית הכי קלאסית שיש (כזו שאפילו לא *מנסה* להיות ‘חתונת השנה’!) הבנתי שהמסלול שהחיים שלי אמורים לעבור בו הוא כל-כך שונה וחורג מהתלם, מעבר לעובדה ‘הפשוטה’ שיהיו בחופה שתי חליפות ולא חליפה ושמלה לבנה. מעבר לדילמות החברתיות והסוגיות ההלכתיות, שאותן אולי קל יותר לנסח, לא הבנתי מה מרגיש לי מוזר כל כך- כשמצד אחד ברור לי שאני רוצה את ה’דבר’ הזה אבל מצד שני לא רואה אותו שייך אלי. כבר מילדות כשאתה נוכח באירועים אתה חצי-מדמיין איך ייראה האירוע שלך, אבל גם לא התיישב לי נכון לראות את עצמי בו.
כשנכנסתי ממש ברגל אחת, חצי רגל אפילו, לסצינת ההיכרויות- התחדד לי מעט מה (נראה לי) שונה.
(נערך באפליקציה ‘imgflip’)
לחבריי הסטרייטים (כמה מחברי הטובים ביותר!) זה נורא קל ונורא ברור. אם מוצאים את האחת, לא מבזבזים זמן. זוגיות היא במהותה מכוונת חתונה. ברידוד מעט בוטה של התהליך- הכרת מישהי? שרדתם כמה חודשים+ יחד? איזה כיף, יאללה טבעת, כמה נחת. חופה, ריקודי מעגלים, תינוקות. אצל חברינו ההטרוז, מעבר לשמחה הגדולה על הקמת הבית (לפי התא המסורתי!), החתונה היא מעין סימון וי גדול ויפה. בעיקר סוג-של מובן מאליו מה קורה לפני ומה קורה אחרי. עזבו מה מותר ומה אסור, אלא פשוט שינוי הסטטוס, שגם אם לא כולם יודעים להסביר, כולם יודעים מה זה אומר להיות נשוי.
ואצלנו- או לפחות אצלי- לא ממש. גם אם אמצא את המישהו המושלם ונהיה יחד באמת מלא-מלא זמן, אני מרגיש שאף אחד- לא גדולי התומכים, אפילו לא אני- יחשוב ‘יאללה שיציע כבר’. וכאן זה ‘תוקף’ אותי. הדבר הגדול שהוא חתונה, למרות הבל”חיות (=לחץ חתונה) המגזרית המוכרת, לא מרגיש כשלב הבא הטבעי והמתבקש של הזוגיות הגאה. למה, בעצם?
אולי זה רק אני, אולי זה זן מיוחד של הומופוביה-מופנמת-כתולדה-של-הסללה-הטרונורמטיבית, אבל אני חושב שלמרות הידיעה שלזוגיות חד מינית מותר, ראוי, מגיע להתמסד- חסרה ההכרה שהיא גם מיועדת לכך.
משה וערן ארגמן ביום חתונתם | צילום: לבנה צילומים
כשידעתי לנסח לעצמי את הפער הזה- למה חתונה נראית לי דבר שכל כך רחוק ממני- עוד לפני ששתפתי אחרים, התחלתי לחשוב ולהציע לעצמי סיבות אפשריות. וכשמתחילים זה לא נגמר. אגלה כבר עכשיו את פתרון הקסם- שהוא, בפשטות, להתחיל להתחתן.
סיבה ראשונה וקלה היא שנישואים גאים לא קיימים כאן חוקית, ולכן, בין אם אנחנו שותפים-יותר-או-פחות במאבק הכלל-להט”בי להכרה, הוא פחות בלקסיקון שלנו. אפשר להוסיף גם שכחלק מהמגזר הסרוג שידוע כ’ממלכתי’ אנחנו יותר ניישר קו עם מה שמוגדר כאן חוקי.
הסתייגות ראשונה מהתירוץ הזה היא שהחוסר הזה רלוונטי לקהילה הגאה כולה, ואני מתמקד כאן בחברי הקהילה הדתיים; ושנייה היא שלדעתי אנחנו יותר טובים מזה- אפרגן לעצמינו ואגיד שעצם קיומנו כקהילה דתית גאה כבר מראה שללכת בתלם זה לא מה שמדאיג אותנו.
סיבה שניה היא, למרות פתיחות השיא לתרבות המערב והסטורי של אסי ואלברט, בחיי היום-יום זוגות גאים פשוט לא קיימים סביבנו (מדבר בשם הפריפאלי-מהיישוב-הקהילתי-שהוא-אני) ואין לנו מודל כזה בראש ‘לשאוף’ אליו. אנחנו יודעים שיש הומואים שמוצאים ומתחתנים עם האביר שלהם, עוד לא יודעים איפה ואיך. ומעבר לחוסר במודל זוגי של בתים כאלה, אפשר לחבר לכך את החוסר במודל מוכר של אופן המיסוד של בתים כאלה- מוסכמה לגבי איך מנוסחת כתובה חד-מינית, למשל.
שלישית, שהיא היפוכה של קודמתה, היא ההתבגרות בתוך 100% מודל הטרונורמטיבי, וחינוך והכרה במודל של נישואין=גבר ואישה. לא תמיד הקאצ’פרייז הזה הוא 100% הומופובי, למשל בקול שמסכים להכרה מסוימת במיסוד זוגיות חד-מינית, אבל מגן על הבלעדיות של המונח ‘נישואים’ להגדרתו היהודית של גבר ואישה (הרב חיים נבון. אפשר לא להסכים, ואפשר ‘להתנחם’ בזה). כשזו האווירה, לא בנקל תכניס את עצמך (בראש) לחופה במודל חד מיני.
המשך של תשובה זו הוא כמובן תוצר של חוסר ההסכמה בהכרה בזוגיות כזו. אני לא מדבר על הומופוביה נקודתית שתעשה לך פרצוף (במקרה הטוב) אם תצעד יד ביד עם בן-זוגך ברחוב, או בדודה שתחרים את החתונה הגאה שלך, אלא בכזו רעיונית, במעגל רחב יותר, שלא מחלחלת אליך- אבל משפיעה. אסביר.
בצורה מסוימת, וכמו המצב שתארתי בהצגת השאלה, חתונה היא הדבר שלשמו נכנסים לזוגיות- גם אם לא בעיניך, אז זה לפחות המצב בעיני הסובבים אותך, ממעגלים קרובים יותר או פחות. כל זוג, לא רק דתי, במוקדם או במאוחר ירגיש את הציפיה (אם לא לחץ) מהסביבה לחתום ולמסד את העסק ולשבור כוס. כי אם זה לא מתקדם לשם, אז למה להחזיק סתם?
בצורה כזו, יש בחתונה מעין ריצוי של המשפחה והחברה. ואצלנו, המחלוקת סביבנו מורידה מאתנו את הלחץ והצורך לרצות. זה משחק במגרש מעט שונה כי זה פחות נוגע להיעדר מוחלט בצורך מצד עצמנו להתחתן, אלא יותר בלקיחת הדברים לאט.
ומכאן עוד לגבי אלמנט הזמן- בחברה הדתית, השמרנית יותר מטבעה, בני קהילת הלהט”ב יוצאים מהארון לרוב בגילים מבוגרים יותר- וכחלק מהמגזר שגם מתחתנים בו בגיל מוקדם יותר, יש חפיפה בין הגילאים. אפשר אפילו להגיד שיש הלימה של יחס הפוך- ככל שהחברה שמרנית יותר, בניה יתחתנו מוקדם יותר והלהט”בים שבה יצאו מהארון מאוחר יותר… ולכן כשחברינו (ההטרו) עמוק בחיפושים, וחלקם כבר מצאו והתחתנו- אנחנו רק מוציאים את עצמנו לשוק. (גם) לכן אפשר להבין למה אם מי מאתנו מתחתן זה קורה מאוחר יותר, ולא נראה רלוונטי אלינו בגילים שבהם זה הכי רלוונטי לשאר.
נימוק נוסף שנוגע בעניין הארון העלה לי חבר ששתפתי בעניין התהייה שאיתה פתחתי.
עוד נקודה בה חתונה נתפסת כרחוקה מאתנו היא שגם אם אתה כאינדבדואל מחוץ לארון, במקרים רבים החיים הזוגיים שלך, גם אם לא מוסתרים לחלוטין כמו שאתה היית באותם ימים טובים, רחוקים מלהיות ציבוריים; וזה עומד בסתירה של ממש לאחת המשמעויות של החתונה- הפיכה לידועים בציבור, הנפקה של חיי האהבה שלך. במצב כזה לא רק שהדברים יקרו לאט, אלא אולי גם באמת לא יקרו בכלל.סיבה אחרונה היא, שבזוגיות דתית הטרוסקסואלית, יש משמעויות הלכתיות- והן מאוד משמעותיות, המשמעויות האלה- לשינוי הסטטוס של זוג מסתם-חברים לבעל-ואישה. בחיים חד-מיניים מה שמותר מותר ומה שאסור אסור, ולטקס חופה, דתי באופיו ככל שיהיה, אין משמעות הלכתית שמתירה דברים שנאסרו לפני כן. זו עוד נקודה בה משמעות החלפת הטבעות נמצאת בפער מאתנו.
מתנצל מעכשיו על הבטן הרכה שהפניתי למי שמלכתחילה לא רוצה לראות באהבה שלנו אהבה שווה, ושאולי קרא את הנ”ל בסיפוק שהנה-גם-הם-מודים-שהחתונה-שלהם-היא-לא-חתונה. לא לכך כיוונתי, ואחתום בכך שרוב המפורט לעיל ייפתר אם באמת נצא, נחפש, נמצא ונתמסד. בקרוב אצלנו.
הכותב עוז פנטון, 22, הינו חבר וכותב תוכן בארגון חברותא– הומואים דתיים
