“אם הם רק היו יודעים איזה ניצחון זה בשבילי…”

גילי בסון

“אני אף פעם לא אהיה כמו הבחורות האלה שחבר שלהן מנשק אותן באמצע הרחוב או מחזיק להן את היד! אני תמיד אהיה הקוקסינל”. גילי בסון משיגה ניצחון נוסף שמפתיע אפילו אותה


לפני שהכל התחיל להשתנות, כשעוד הייתי בעיצומו של התהליך, התקשיתי לראות את האור.

לא ידעתי לתאר איך חיי יראו ואם באמת אשיג את מטרותיי, וכך מצאתי את עצמי אבודה בין מערכות יחסים שרק הלילה יכול לזמן. כאלו שאני משחקת בהם את תפקיד הפנטזיה שאני כלל לא רוצה למלא.

קמתי אחרי לילה סוער, בעיקר נפשית, וישבתי קרוב לחלון.

דמותי השתקפה במראה והביטה בי מביטה בה. ראיתי אישה יפה וטבעית, פשוטה ונשית בלי איפור, קמה מתוך שנים של הרס עצמי.
אך עדיין לא הייתי שלמה. התזכורת המעצבנת הזאת עדיין הייתה מחוברת לגופי. מה אני באמת רוצה שיקרה? הבכי השתלט בהשפעת ההורמונים וסחף אותי אל עבר הים.

התהלכתי בקו התפר בין המסגר, לינקולן, רוטשילד ואז שיינקין. הלכתי בקצב איטי כשבחור שמכיר אותי הבחין בי. היה לנו עבר, רציתי אותו אבל הוא לא רצה אותי. הוא חיפש גברים ואני אז עוד חיפשתי את עצמי. האם מצאתי?

הוא הביט בי והיה מופתע. הוא החמיא ליופיי ולמראה הנשי ושאל לשלומי. טשטשתי את סימני הבכי וניסיתי להסתיר את התחושה המכוערת שליוותה אותי. המשכתי אל הים וישבתי בנקודה מאד מסוימת שאני אוהבת לשבת בה בחוף, הבטתי סביב ואז אל החלל הכחול העמוק, וניסיתי לנחם את עצמי בעובדה שדמעותיי הן טיפה בים.

אבל לשווא. ההורומונים לא נותנים לדמעות לעצור, אבל הרוח מהים מייבשת אותן מהר. רק רציתי שהכל כבר יגמר. אספתי את עצמי עייפה חזרה הביתה. ידעתי שהתשתי את עצמי מספיק בשביל שארדם חזרה ואסיים עוד יום.

עוד בנושא:  ילדים להורות אחרת – לפעמים ספיידרמן יכול להחליף את אבא?

בדרך חזרה הודעה בווטצאפ הפסיקה את המוסיקה באוזניות. הוא רוצה לעבור אצלי, הוא צריך להשתמש במחשב. ואני? כל כך צריכה להשתמש בו. הוא היחיד שמצליח להבין. נפגשנו אצלי, יש לו מפתח. עליו שום חיצוני לא יעבוד, הוא רואה את נשמתי. הוא שאל מה קרה ואיפה הייתי.

“שוב בים, כרגיל בכיתי…”

“ספרי לי… למה? מה עובר לך בראש? זה ההורמונים משגעים אותך?”

שכבתי על הספה ולא יכולתי להביט בו, נחנקתי לאור העובדות שאחזו בי. עצמתי עיניים כאילו שאני אצל פסיכולוג והדמעות שוב התחילו.

“הייתי בים וראיתי בנות, כאלה שסתם מבלות ולא מודעות לכלום… יושבות וקוראות ספר… חבר לצידם, מתנשקות בלי לשים לב בכלל… בשבילם זה הכי טבעי ומובן בעולם”

“ומה הבעיה עם זה?”

“אני אף פעם לא אהיה ככה! אתה לא תהיה איתי ככה סתם בים. אני לא אהיה הבחורות האלה שחבר שלהן מנשק אותן באמצע הרחוב או מחזיק להן את היד! אני תמיד אהיה הקוקסינל”

נחנקתי מבכי בעיניים עצומות. הייתה שתיקה בחדר וחשבתי שהוא יושב מביט ולא יודע מה לעשות איתי, נשארתי בעיניים עצומות ואז פתאום הרגשתי את השפתיים שלו פותחות לאט את שלי ומנשקות אותי.

“אל תהיי כל כך בטוחה” הוא לחש לאוזני וליטף את שערי.

דמותי השתקפה במראה והביטה בי מביטה בה. ראיתי אישה יפה וטבעית, פשוטה ונשית בלי איפור, קמה מתוך שנים של הרס עצמי. אך עדיין לא הייתי שלמה. התזכורת המעצבנת הזאת עדיין הייתה מחוברת לגופי. מה אני באמת רוצה שיקרה?

מאז ראיתי הרבה שמש וים, ואפילו הלכנו יד ביד ברוטשילד מקשיבים לערן צור, אוזניה אחת באוזן שלי והשנייה בשלו.
לא משנה מה גודל ההישג שלנו, מרגע שהשגנו אותו אנחנו כבר חושבים על היעד הבא. מה שהפך לנכון ושלם עדיין מחפש עוד חלקים, כך מסתבר.

עוד בנושא:  למה אני מרגישה יותר דתייה מאז שאני עובדת עם להט"בים דתיים?

אז מה חסר לי עכשיו? הוא עדיין לא לגמרי שלי, ולא תמיד איתי גם היום אחרי כל משעברנו, זה עוד קשה לו. ואולי גם לי?

יום של סידורים בחום הנוראי של תל אביב. הסתובבתי עם מכנסון ג’ינס וגופיה דקה ירוקה. לא התחשק לי להתאפר אבל סלסלתי שיער שצבוע עכשיו בסגול בקצוות והבטתי במראה, חייכתי לעצמי וחשבתי.. הנה אותה “פריקית” ממקיף ו’ בבאר שבע שתמיד הייתי ומעולם בעצם לא הייתה קיימת.

את היום סיימתי ב”אוויטה”. לא היה לי זמן להחליף בגדים ואיכשהו גם לא היה אכפת לי. בחור שפעם נתתי לו את הטלפון שלי החליט פתאום לשלוח הודעות… הסתבר שהיה בקרבת מקום אז נפגשנו כשהערב הסתיים. כל היום התכתבנו ודברנו והנה נפגשים. הוא תפס לי את היד בלי לחשוב על הצעד שבשבילו הרגיש כל כך טבעי… הלכנו קצת ברוטשילד, ישבנו על ספסל והוא התחיל לנשק אותי ליד עוברים ושבים.. ואני בלי איפור, בכפכפים, ומרגיש לי הכי נכון וטבעי.

דיברנו עוד בזמן שלוויתי אותו לקטנוע שלו, הוא הסתכל בי שוב והחליף כמה משפטים. התנשקנו שוב בלהט רגעי, כשרכב חלף וצעקו לנו מתוכו: “איזה זוג מנצח!”.

אם הם רק היו יודעים איזה ניצחון זה בשבילי…

המשכתי הביתה לבדי על קו התפר: רוטשילד, שיינקין, לינקולן והמסגר לא בוכה ולא מאושרת סתם לילה קייצי. חושבת לעצמי כמה מושלם היה אם זה היה הוא שם איתי…

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
X
דילוג לתוכן