אל תהיי מלכה, פשוט תהיי דראג

האם ישנה אפשרות לקחת חלק במשחק הזה באופן אחר? לפעול בתוכו ועדיין לבטא קושי? לבטא ביקורת ממקום של אהבה, גם אחת כלפי השניה וגם כלפי המשחק עצמו? | שושנה בנהחוחים (חוֹלֶקֶט~אוּרִיקָרִין) בטור דעה על מערכת היחסים שלה עם קהילת הדראג
Shai Azari3
צילום: שי עזרי

קהילת הדראג שלנו הולכת ומתרחבת, ובה בעת הולכת ומתגבשת. אנחנו יוצרות בנפרד, אנחנו יוצרים המון ביחד או זה לצד זו. ערבי הדראג מתרבים ומתגוונים. שיתופי הפעולה פורחים.

במקביל, מירוץ הדראג של רופול מבסס את שליטתו כמכתיב הז'אנר. ויש גם רנסאנס של ווגינג בחיים עצמם ובמדיה (ע"ע "Pose"), ועוד ביטויים רבים של אומנות קווירית ופרויקטים של דראג.

בכל הזירות הללו מאז ומתמיד היה מתח גבוה בין האינדיבידואל לבין הקבוצה, בין הסולו לבין הביחד. יש לי הרגשה שהמתח הזה גובר.

מביטויי המיינסטרים של הדראג ובראשם רופול, משתקפים מחד קודים יותר קפיטליסטיים, תחרותיים ו"ביצ'יים", ומאידך גם נורמות יותר נוקשות של מוסר והתנהגות אחת כלפי השניה. לטעמי, הסביבה הזאת יוצרת מישטור מאוד מסוים של "מה זה להיות אדם העוסקת בדראג". אנחנו מוקפות מכל הכיוונים ב"עשה" ו"אל תעשה". קשה היום לפעול בתוך השדות האלה באופן חתרני. ישנה תחושה שאלה הם מאפייני הסצינה, ומי שלא מתאים לו – שיחפש משהו אחר לעשות.

גם בתחרות הדראג של הTLVfest השנה הרגשתי הרבה את האווירה הזו – לפיה אנחנו מחויבות לאיזושהי סולידאריות, אבל לא ברור עד כמה אנחנו אמיתיים בתוכה, עד כמה אנחנו מבטאות את רחשי ליבנו ונותנות מקום לכל מה שמרחב היצירה המשותף מחולל בנו.

האם ישנה אפשרות לקחת חלק במשחק הזה באופן אחר? לפעול בתוכו ועדיין לבטא קושי? לבטא ביקורת ממקום של אהבה, גם אחת כלפי השניה וגם כלפי המשחק עצמו?

מצורף מכתב שהקראתי ב-Pop It לפני קצת יותר משנה, לפני שביצעתי נאמבר עם "הפעם האחרונה" של רונה קינן, כשיקוף לחוויה שעברתי במוקדמות לתחרות של שנה שעברה.

קהילה אהובה שלי.
לפני חודשיים השתתפתי בריאליטי דראג.

אני והחברות הכי טובות שלי לבמה ולחיים פגשנו בקול קורא קורץ, מבטיח ורענן – לתחרות דראג ארצית כחלק מהטי.אל.וי פסט. חששנו מאוד להשתתף – תחרות דראג?? מה זה אומר? ולהתחרות אחת בשניה?? עוד יותר. מצד שני, הקול קרא לכל המגדרים והסגנונות – זה היה מפתיע ומפתה. וצוות השופטים עשה רושם של… ובכן… מנסה לקשט בכל קשת הזהויות והדמויות.

אז נפגשנו לדבר, חפרנו, ניסינו לבחון את העניין מכל זווית אפשרית. והחלטנו ללכת על זה ביחד, כחברות. כל אחת עם עצמה, ולראות זו את זו ולפרגן ולתמוך ולהזכיר לעצמנו כל הזמן שאנחנו מהממות ולא צריכות הוכחות.

ככל שהתקרב מועד המוקדמות, גבר המתח אצל כל אחד ביחס לבחירות שלו וגם בין הדגש על התמיכה זו בזו לבין ההתמקדות באישי. ניסינו תדיר להקטין את הדרמה – הופה, פה זה ישראל – זה בטח יהיה כשרונות צעירים במתנס שכונתי. אבל הופה – תחרות זו תחרות, ושרון נידלס היא (נראה לי לפחות) שרון נידלס.

שאלו אותנו – רגע… אתן מתחרות אחת בשניה… ועוזרות אחת לשניה? כן! עניתי והאמנתי. ביני לבין עצמי פחדתי מאוד ומבלי להבין לחלוטין שזה מה שאני עושה – קיבלתי החלטה, להביא את עצמי הכי בוטה, הכי מה שיש לי לתת ובלי לנסות להתאים את עצמי… טוב, אין כזה דבר בלי, אבל באמת, אני חושב שהרגשתי בפנים שהדרך היחידה שלי לשרוד את האירוע הזה היא להיצמד לאינסטינקטים האומנותיים שלי. לא ראיתי בצלילות את הסיכון שלקחתי. לא תפסתי את רמת החשיפה שבחרתי. לא הבנתי שאין לי סיכוי לעמוד במבחן.

בחרתי בי, ובחרתי בחברות שלי. היינו הרבה ביחד לקראת, וגם הרבה לבד. אני הרגשתי לבד בהרבה נקודות. בחלק מהן נלחמתי לכל הפחות לבטא את זה. בחלק שמרתי בבטן. אני הפסדתי כבר.

ב-5.2 בסינמטק היה בוקר באוירה חגיגית. היה גם קשה, ממש. גם לפני ההודעה על גילה. גם אחרי. כל ההרגעות שקיבלנו "זה לא ריאליטי" התפוגגו באחת. כשרוצים שיהיה עסיסי, יש רק דרך אחת לעשות זאת.

אין לי רצון לשחזר בפירוט מה היה שם, גם כי זה כואב, וגם כי זה לא העניין, בעיניי. כשזה הפורמט אז זה הפורמט והכל הוא חלק מאותה הצגה. בוא רק נגיד שהקאסט המדהים, המגוון, הבועט, האמיץ שהגיע להתמודד שם (כן, הנה מה שלא ידעתם על "סצינת הדראג" הישראלית – יש כל כך הרבה מה-כ-ל!) – נשפט בגסות, בעריצות מלאה בחשיבות עצמית פתטית, בדיכוטומיה מגדרית משעממת ולפרקים אף טרנספוביה, מיזוגניה וסקסיזם כמו שרק גברים פריבילגים שמתחבאים מאחורי מלכות העולם יכולים לשדר.
הם יגידו מהו דראג ומה לא, מהו אומץ אומנותי ומה לא. ממש!

צילום: שי עזרי

אני וחברותיי הקרובות וחבריי לבמות ולליינים – נכחנו ביחד ונדרשנו לבחור האם ואיך להגיב. התחרות והשופטים סובבו אותנו אחת נגד השניה מבלי שנבחין בכך. הייתה שם תמיכה אדירה מאחורי הקלעים, ובעיקר שתיקה בפרונט. גם תוך כדי, גם אחרי בדיונים סוערים בפייסבוק. אני גאה בעצמי שלא שתקתי, נבחתי חזרה ועמדתי בקול רם מאחורי הבחירות שלי ומאחורי חברות שלי. עוד לפני שהתפרסמו התוצאות (לא עברתי לגמר – ווואהההה אוף אוף אוף מטומטמות! בוז בוז).

לצד הגאווה אני גם מתביישת. אני מתבייש ששמתי את היצירה שלי למבחן באמות מידה מקצועניות וקשיחות. (אני בכוונה אומרת מקצועניות כי אני לא חושבת שזה היה מקצועי) אני מתביישת שלא התעקשתי יותר לבקש את החברים שלי כשהרגשתי לבד. אני מתבייש שהרגשתי, בדראג שלי, לבד. זאת הרגשה ממש, ממש מגעילה. אני מתבייש שלא שבָּרתי את התחרות. נבלות!!! טרור דראג!!!!!

אני מתביישת שלא שברתי (יותר ממה ששברתי) את הפייסבוק ואת קבוצות הדראג למיניהן נוכח הנסיונות להשתיק, להכפיש, להמשיך לעלוב ולייצר את ההיררכיה הדמיונית הזאת גם במרחב הציבורי הוירטואלי, לשים את הביקורת על התחרות באותו קו עם הזכייה במעבר לגמר כן או לא. מישהי כתבה – "אלו שהיו שם הכי טובות לא שומעים אותן פה, כי הן לא צריכות את זה". פייר? אני מתבייש גם כי אני לא מבטיח שהייתי בוחר בעמדה כזאת אם הייתה מנסה "טו סליי איט" והייתי נניח עוברת – אני רוצה להאמין שכן.
אני מתבייש ששמתי את עצמי במקום כזה – שבו אי אפשר להיות מה שרוצות, להגיד מה שרוצות, להיות הכל ולאהוב הכל בקיצוניות, גם את האסור והמכוער והקורבני והאומלל והמקולל.

אני מודה על המקום הזה, על הסביבה הזאת שנקראת פופית. שבה אפשר הכל מבחינתי. שהיא בית לכל הדברים האלה ועוד. זו אנטי-תזה לאנרגיה של תחרות ושל דירוג. זה המקום שבו א.נשים באמת רואות אחת את השניה ואת היצירה שלהן. אני מבקשת מעומק לבי שנעשה עוד ועוד דראג כזה, שנשמור על המקום הזה ונטפח אותו. מבחינתי זאת התשובה שלי לטראומה שחוויתי. זו לא פחות מטראומה.

בימים שאחרי התחרות (ימים… שבועות) הרגשתי דברים נוראים כלפי החברות שלי, כלפי עצמי, כלפי האומנות שלי. חשבתי שאני לא אעשה יותר דראג. שזו הייתה הפעם האחרונה. עד כדי כך נתתי לשטויות האלו להיכנס לי ללב.

מאז אני נמצאת בתהליך ריפוי איטי עם עצמי, עם היצירה ועם החברות שלי שאני אוהבת מאוד. בנסיון להזכיר לעצמי שזה הרבה יותר חשוב לי מכל תואר או הכרה כזאת או אחרת. באמת.

אני מקדישה את הקטע הזה לכן – עסיס, תמיר, אנא. ולכל האהובות והשותפות שלי לדרך שמחברת בין אומנות וקהילה ומחאה וחמלה וריפוי ואהבה. תודה לפופית שכֶּמובן מאליו נותנת לי מקום לבטא את כל זה, כחלק מהריפוי.

אני מזכיר שוב שהקטע מכיל עירום למי שפספסה את זה מקודם.


שושנה בנהחוחים (חוֹלֶקֶט~אוּרִיקָרִין) משתתפת בגליון החודש של מגזין Gendertuck בנושא מערכות יחסים:


עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן