"אישה שמשחקת אישה זו לא אומנות. אומנות אמיתית היא גבר שמשחק אישה"

במהלך התקופה השיקספירית נאסר על נשים לשחק בתאטרון וכל הדמויות הנשיות גולמו על ידי גברים. שינוי החוק הביא אל הבמה את האישה הראשונה והשאיר את השחקנים הגברים פגועים ושבורים. ההצגה "פרימה דונה" מספרת את סיפורו של שחקן שנאלץ להתמודד עם המציאות החדשה ולקבל גם את הגבריות וגם את הנשיות שבו
primadona1
צילום: רדי רובינשטיין

מחלי יחימוביץ' ועד מירי פסקל, שחקנים גברים המשחקים דמויות נשיות נפוצים היום בקולנוע, בטלוויזיה ובתאטרון. הבחירה בשחקנים גברים לגילום דמויות נשיות נעשית לעיתים על מנת לשרת את הדמות או הסיפור, בעיקר כשמדובר בדמויות קומיות, ולעיתים מדובר באתגר של השחקן.

אולם מעטים יודעים שאי אז במאה ה-17, החוק אסר על נשים לשחק בתאטרון, וכל התפקידים הנשיים ללא יוצא מן הכלל שוחקו על ידי גברים בלבד, בעוד הנשים הודרו מן הבמה לחלוטין.

השינוי הגדול התרחש בעקבות החלטתו של המלך צ'ארלס השני, שמאס במסורת וביטל את החוק האוסר על נשים לשחק בתאטרון ובהמשך אף הוציא חוק האוסר על גברים לשחק דמיות נשיות.

ההחלטה הזו שינתה את פני התאטרון, אך גם השפיעה באופן אישי על שחקנים רבים שהקדישו את כל חייהם לדמויות נשיות, ולא הצליחו להתמודד עם השינוי ולשחק כגברים.

המחזה "פרימה דונה" מספר את סיפורו של אדוארד קינסטון, שחקן שייקספירי באנגליה של המאה ה-17 שמשחק תפקידי נשים בתקופה שבה רק גברים הורשו לשחק בתיאטרון. עם ביטול החוק, את מקומו של קינסטון בתפקיד דזדמונה תופסת המלבישה שלו מריה היוז, שתמיד חלמה לעמוד על במה ולהפוך לשחקנית הראשונה בהיסטוריה.

"התגובה הראשונה של אדוארד היא כעס גדול", מסביר נדב שמה, תלמיד שנה ג' בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, המשחק את אדוארד, "הוא שואל איפה האמנות? כי מבחינתו אישה שמשחקת אישה זו לא אומנות. אומנות אמיתית זה שגבר משחק אישה. הוא נפגע מאד מההחלטה שמונעת ממנו להמשיך ולשחק אישה, והקנאה שמתעוררת בו היא קינאה גם ממקום אישי וגם ממקום מקצועי, מכיוון שהאג'נדה שלו היא שלנשים אין מקום בתאטרון".

צילום: רדי רובינשטיין

אך הקושי של אדוארד להפסיק לשחק את תפקיד דזדמונה לא נובע רק מאבדן הפרנסה או היוקרה המקצועית. החיבור שנוצר בינו לבין הדמות במהלך השנים הפך לחיבור אמיתי, שאפשר לאדוארד לחיות את עצמו  דרך הדמות.

"אדוארד למד כל החיים שלו לשחק אישה, זה כבר חלק ממנו, הוא לא עושה את זה בשביל הכסף אלא כי זה החיים שלו", מסביר שמה, "מבחינתו העיסוק במגדר בזהות הוא לאו דווקא זהות מינית. הוא חי בשני העולמות וזה מה שמניע אותו".

עוד בנושא:  זאזא עושה לכם בית ספר (לדראג)

ההצגה מלווה את הקושי של אדוארד לעמוד בניתוק שנכפה עליו ולהפטר מהדמות הנשית, מה שמקשה עליו לשחק כגבר. העיסוק של אדוארד בזהותו הוא עיסוק בזיוף לעומת האמת. אדוארד מבין שהכל היה זיוף ושהוא צריך להתנקות מכל מה שהוא היה עד עכשיו כדי להיות הוא עצמו.

האג'נדה של אדוארד היא שהשילוב בין גבר לאישה היא השילוב המרתק ושהיכולת של השחקן היא ללמוד להיות גם גבר וגם אישה. בסופו של דבר הוא מוותר על האגו ועל האג'נדה שלו כדי להיות אותנטי ולהוכיח לכולם שהוא מסוגל להיות גבר. הוא הופך מאישה לגבר, מחיקוי וזיוף וצביעות לאותנטי שפשוט משחק את עצמו.

איך אתה בתור נדב מתחבר לאג'נדה הזו?
"הדבר העיקרי שהתפקיד הזה זימן לי בתור אדם, אפילו לא בתור שחקן, זה ההזדמנות הזו להראות לקהל ולעולם דרך הבמה את מה שאני מאמין בו, שזה שוויון. הבעיה בחברה היום היא שאנשים נעים בקיצוניות בין שחור ללבן ושוכחים את האמצע. בכל שחור יש קצת לבן ובכל גבר יש קצת אישה. ואם נלמד להסתכל ולקבל את האמצע נוכל להשתלב.

אדוארד לא מצליח למצוא את האמצע, הוא רוצה שהאישה תלך ממנו כדי שהוא יהיה גבר כדי להיות אמין. אם הוא היה מקבל את מריה בתוך אישה ומפרגן לה אז החיים היו מדהימים. אבל כשאומרים לו להיות רק גבר בלי דזדמונה הוא לא מצליח. גם מריה לא מצליחה להיות דזדמונה באמת כי היא מחקה את אדוארד, וההשלמה שלהם שצריך לוותר על האג'נדות שלהם גובה מחיר גבוה ביותר".

אתה חושב שאנו מתקשים למצוא את האמצע גם היום, בתקופה בה הגדרות המגדר הרבה יותר פלואידיות?
"אני יכול להעיד על עצמי כנדב, שהתפקיד הזה גרם לי לגלות את הנשיות שלי. אני תמיד הייתי גבר גבר, אבל הנשיות שלי באה דווקא מהמקום הרגיש והעדין. אני אדם מאד עדין באופי שלי, אני לא צריך להתאמץ כדי להיות רגיש. יחסי גבר וגבר הם לא משהו שהתנסיתי בעבר או לקחת כאופציה, אבל המקום של להיות עדין ורגיש גורם לאנשים יותר לאהוב אותי כאדם, אני כאדם מאפשר לנשיות שלי לצאת החוצה וזה הופך את המשחק לאמיתי. בעבודת החקר לתפקיד נהניתי להיות אישה. אני מסתכל על נשים ואני מעריך אותן ומעריץ אותן. עברתי פה חוויה מרתקת ואני חושב שאם העולם היה מתנהל ככה זה היה הופך למושלם".

עוד בנושא:  אמנות מתפרצת - תערוכות אמנות גאות משתלטות על המרחב האורבני

וגם הצופים יכולים לזכות בתחושה הזו?
"לגמרי. למרות שבתחילת ההצגה אדוארד הוא דיווה מהגיהנום, אבל כשהוא נשבר ומבין שהוא לא יכול להיות גבר בלי שאישה חיה בתוכו, אתה בוכה יחד איתו. אני חושב שהקהל יכול לקחת את ההזדהות הזו למקומות נוספים – כשאתה הולך ברחוב ואנשים רואים גברים מחזיקים ידיים ומתרחקים מהם, ואני לא מבין למה. האיסור על גברים לשחק נשים הוא סוג של נידוי".

צילום: רדי רובינשטיין

החזות שלך כשחקן היא מאד נוכחת וגברית. אתה חושב שאתה בחירה נכונה לדמות הזו?
"אני חושב שהבחירה שלהם נכונה. אני בטוח שהרבה יכולים לעשות את התפקיד הזה אבל אני חושב שזו בחירה מעניינת. כי אתה רואה גבר ושפת הגוף שלי היא מאד עדינה, והשילוב של הגבריות עם הרכות והעדינות יוצרת מכונה מאד מעניינת. בנוסף יש את עבודת הבימאי, שהוא 80 אחוז מההצלחה שלי בהבנת הדמות".

האם אתה רואה קשר בין השחקנים של אז לדראג של היום?
"במאה ה17 גברים שחקו דמויות של נשים לאו דווקא מהמקום של אג'נדה או זהות מגדרית, אלא פשוט בגלל שלנשים היה אסור לעלות על הבמה. דווקא מתוך ההדרה של נשים זה הפך למקצוע לגברים. רוב הגברים ששיחקו נשים היו יפי תואר ומאד מוכשרים, והיה מורה שלימד את הסוג הזה של משחק וזה היה המקצוע שלהם לכל החיים. היום יש כאלה שעושים את זה מתוך פארודיה, יש כאלה שעושים את זה כמקום של בחירה, ויש כאלה שאוהבים להיות אישה. אני חושב שהחוט המקשר בין כולם הוא האמנות, וכשיש חוק שאוסר את זה עליך זה מאד כואב".

"פרימה דונה" | החל מתאריך 27.4.17 ובכל ערב בשעה 20:30 (ימי שישי בשעה 14:00) | רכישת כרטיסים באתר הסטודיו או בטלפון 03-6871834

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן