"אין לי מטרה להיות גבר, אלא להרגיש טוב ובנוח עם עצמי כמה שאפשר"

סקאיי ריקון - ספר, מאפר ומשתתף בגליון מגזין Gendertuck בהשראת הסדרה "על הרצף", בראיון על חלום שהפך למקצוע ולצינור לגיבוש הזהות | "הטרנס*יות נכנסה לחיים שלי לא בדמות גבר שחלמתי להיות, אלא בתור האפשרות הכמעט אין סופית שלי להשתנות"
סקאיי ריקון
צילום: דייב יעקב

אז מי אתה סקאיי?
אני ספר, כשיש לי זמן אני מצייר, מאפר, רוקד וקורא בקלפי טארוט. אני אוהב צמחים, צבעים וכל מה שבוהק ומנצנץ.

מאין הגיעה ההחלטה להקים מספרה ומהיכן החיבור לתחום?
כשאימא שלי הייתה צעירה היא למדה ספרות, היא אף פעם לא עבדה בזה אבל הייתה מספרת אותנו בבית. הייתי פעמים בודדות בחיי במספרה ואני מספר את עצמי מאז שהייתי קטן. בהתחלה לא ידעתי מה אני עושה. לפני שהכרתי את מכונת התספורת ובלי שהיה לי שום דימוי על איך זה יראה, גזרתי לי SideCut עם מספריים. רק רציתי להרגיש איך זה לגזור את השיער הכי קרוב לקרקפת. זו לא הייתה תספורת מוצלחת, אבל זה הרגיש כל כך טוב. זה היה כמו טקס קטן של שינוי. שבו מה שמיותר בשבילי באותו רגע נגזר ממני, ומאפשר למשהו חדש להיווצר, ולי להיות מדויק יותר לעצמי.

בשנות ההתבגרות שלי הייתי מספר חברות וצובע להן את השיער- על ספסלים ברחוב, בגינה בבית של ההורים ובכל מיני מקומות אקראיים. בשנים אחרי, עזבתי מהכרח וגם מבחירה את המקום שגדלתי בו, ורוב הקשרים בחיים שלי נותקו. הייתי אבוד בעולם, הסתובבתי קצת בין בתים של חברות עם תיק גדול מלא בבגדים ומכונת תספורת, וסיפרתי את כל מי שהייתה באזור.
יצא שהתמקמתי בתל אביב. סיפרתי כמה שנים בדירות שגרתי בהן, היו באות אלי א.נשים שאף פעם לא היו הולכים למספרה. מי שאהבה המליצה לחברות והמשיכה לבוא וככה זה התגלגל. עד שלב שבו זה היה כבר לא משהו שהדירה שלי יכלה להכיל.
לפתוח מספרה לא היה בדמיונות שלי בכלל. אבל של אנשים סביבי – כן. והיא קרתה בזכות כל מי שנתנה בי אמון לספר אותה. בזכות שותפות שסבלו את השיער והאנשים בכל מקום במהלך השנים. בזכות חברות שהשקיעו הרבה מהזמן והאנרגיות שלהן – לעזור לי לנקות ולשפץ את המקום ועזרו לי להאמין שזה אפשרי ושזה משהו שאני יכול לרצות ולעשות.

מה מאפשר המרחב שיצרת לקהל הלקוחות שלך? מי הם/ן?
כשפתחתי את המקום חששתי לאבד מהקסם של לספר בבית. הרבה אנשים מרגישים מאוימים ממספרות או מקומות שמתעסקים באסתטיקה, רציתי שהמקום שלי לא ירגיש או יראה כמו מספרה בלבד. אין הרבה מראות, אני מקפיד שכל הכיסאות ומקומות הישיבה במספרה יהיו כאלה שלא מגבילים את המידה של הגוף. יש מלא לקים לשימוש חופשי וספריית פנזינים בהקמה. ואנשים שיודעות שאפשר תמיד לבוא לבקר, למרוח לק ולשתות תה. יש לוח מודעות, שאפשר להשאיר בו מודעות של חיפוש דירה וכרטיסי ביקור של עסקים, מדי פעם יש ערבים חברתיים, ולאחרונה גם התחילו סדנאות רקמה שחברה מעבירה.

עוד בנושא:  בית המשפט העליון קבע: טרנסג׳נדרים יכתבו כ"הורים" בתעודת הלידה של ילדיהם

אני אוהב את הקשרים המיוחדים שנוצרים לי עם אנשים. להסתפר זו לפעמים סיטואציה ממש אינטימית, או התמודדות עם רגשות ממש חזקים. וזה לא תמיד קל לתקשר עם מישהו אחר על שינוי שאת רוצה בגוף ובמראה שלך. כשאני עובד אני מנסה לתת מההקשבה והחמלה שלי, לכל מי שבאה, לאחל שהחידוש יביא להם דברים טובים. ואני מתרגש ומודה על האמון שאנשים נותנים בי, ועל והאפשרות לשמח אנשים ולהיות חלק מתהליך השינוי שלהם. זה די מגוון – מי שמגיע למספרה. כולן מגיעות דרך המלצות של חברות, דרך הרשתות החברתיות או כי עצרו ברחוב מישהי שסיפרתי. אפשר לומר שרוב הלקוחות שלי הם להט"בים, נשים עם שיער קצר, מתולתלות. אבל אני שמח על כל מי שבאה, כל עוד מכבדות את הנמצאות במקום ואותי. חשוב לי לנסות ליצור מרחב שבו אנשים יוכלו להתעסק במראה שלהן בלי שיפוטיות, לקבל השראה, מקום שאפשר להתייעץ, להתלבט, או להגיד בדיוק מה רוצות.

צילום: דייב יעקב

מה היה תהליך גיבוש הזהות שלך? מי היו המודלים שלך להשראה?
מהרגע שנולדתי הגוף שלי סומן כחריג. גדול מדי בשביל ילדה. זו הייתה חוויה של זרות ופער, שדרשה ממני להיות יצירתי, כדי להכיל את זה בילדות שלי. בגילאי הנעורים חיכיתי להפוך לאישה וזה לא קרה. לא הרגשתי שיש לי מגדר ורציתי לנתק את הקשר בינו לבין הגוף שלי. העיסוק באסתטיקה היה מפלט בשבילי, האיפור פתח בפני עולם שלם של אפשרויות וביטוי. כשגיליתי שאני יכול לצבוע לעצמי את השיער לוורוד וזה הרגיש כמו קסם מעולם אחר. שאני יכול להשטיח את החזה שלי, גיליתי את הזמזום של מכונת הקעקועים, את ההורמונים – לשנות את הגוף הייתה הנחמה היחידה שיש לי. ושם הטרנס*יות נכנסה לחיים שלי. לא בדמות גבר שחלמתי להיות, אלא בתור האפשרות הכמעט אין סופית שלי להשתנות.

המודלים שלי להשראה היו אנשים להט"בים שנחשפתי אליהם במהלך הילדות והנעורים שלי, בין אם זה במרחב הציבורי או במדיה. הרגשתי כל כך זר עם הגוף וכל כך אבוד עם המגדר, שכל הופעה של שונות מגדרית סביבי הייתה אוויר לנשימה. כמו תקווה לאפשרות שלי להיות.

כיום ה'זהות' פחות מעסיקה או מעניינת אותי, אני מחפש להיות כמה שיותר מדויק לעצמי. וזו עבודה קשה של בירור ולמידה שהעיסוק בניראות הוא רק חלק קטן בתוכה. הרבה מזה מתעסק מבחינתי באיזה בנאדם אני רוצה להיות בעולם הזה? בהתנהלות הרגשית שלי, בהתנהגות. לדאוג שיהיו לי את כל הכישורים שאני צריך, ושכל הדברים האלה לא יהיו מוגבלים לתוך זהות או מגדר מסוים.

עוד בנושא:  מי ומה מסליל טרנסיות לזנות?

האם קיים פער בין התפיסה הציבורית של הקהילה הטרנס*ית לעומת הרצף שמתקיים בפועל? כיצד זה משליך על החוויה שלך את עצמך?
ככל שאני מכיר יותר אנשים טרנס* וקוויר, אני מבין יותר כמה אין נרטיב אחד כמו שמנסים לספר לנו. זו קהילה כל כך מגוונת, אנשים עם זהות דומה יכולים לעבור תהליך ממש שונה. כל ניסיון שיש לנו או לאחרות לצמצם טרנס*ג'נדריות למשהו אחד ואחיד, חוטא לכל היופי שיש בקהילות שלנו.

ובייחס לחוויה שלי, זה מזכיר לי כמה אני יכול ללמוד מאנשים טרנס מבלי להשוות את עצמי, ומבלי להתיימר לדעת משהו על איך הם חווים את עצמם. כל אחד והדרך שלו להיות טרנס כל אחת והמסע שלה. לתהליך שלי אין התחלה מסוימת או סוף. ומבחינתי אין לי מטרה להיות גבר, אלא להרגיש טוב ובנוח עם עצמי כמה שאפשר.

האם אתה מרגיש שאתה נחווה בצורות שונות במרחבים שונים?
כן. מגדר הוא תלוי קונטקסט וסיטואציה, ויש כל כך הרבה ניואנסים קטנים שאני חושב שאני יודע להשתמש בהם כדי להיתפס או להראות באופן מסוים. ולפעמים אני כבר לא בטוח איך אנשים מחליטים מי גבר ומי אישה, ומנסה לקבל את זה שאין לי שליטה מוחלטת על איך אנשים רואים אותי.

חלומות ותוכניות לעתיד?
בינתיים אני יודע להגיד שהייתי רוצה לשמור יותר טוב על הבריאות שלי ועל קשר חיובי עם הגוף. ללמוד להיות חיובי ומאמין יותר, ללמוד לתכנן את החיים שלי קדימה ולחלום בגדול. לעשות את מה שאני עושה טוב יותר. להיות יותר חד, יותר מדויק, יותר מקצועי. להצליח לנהל את המספרה באופן מסודר יותר, אני רוצה ללמוד כל מה שאפשר על שיער. יש עוד כל כך הרבה דברים שאני לא יודע לעשות, וכאלה שהייתי רוצה להתפתח בהם. הייתי רוצה להאמין ולעודד עוד אנשים סביבי לפתח את והעצמאות הכלכלית והמקצועית שלהם.


ראיון זה הופיע לראשונה בגיליון "על הרצף" של מגזין GenderTuck. הוא מוצג כאן לראשונה בעברית. לצפייה בגיליון:


מאחורי המגזין עומדים דייב יעקב ודנה ברכה. דייב הוא אמן רב תחומי. הציג במעל לעשרים תערוכות קבוצתיות ותערוכת יחיד אחת. יזם פרויקטים חברתיים לאוכלוסיות מוחלשות, הוציא ספר אמן למרכז חקר אמנות השואה של יד ושם וייצג את ישראל בשנת 2016 ביריד ספרי הילדים העולמי בבולוניה. דנה ברכה היא אמנית רב תחומית ומאפרת. יזמה פרויקט ציבורי המפגיש בין אמנות ויצירה. בימי צילום מרוכזים יצרה מרחבים מאפשרים לא.נשים לבחון את עצמם דרך איפור ולעבור תהליכי השלמה והתבוננות.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן