שיר השירים / רון טלאור

שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹי ִ
ישָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מדֹּדיה. מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה, הֱבִיאַנִי מלכי חֲדָרָיך
אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶ, שֶצרבני אמרותיכם, כשם ששזפתני הַשָּׁמֶשׁ, בְּנֵי עמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָ אֶת הַכְּרָמִים אך על כַּרְמִי שֶׁלִּי יחידי לֹא נָטָרְתִּי.
הַגִּידָה לִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֵיכָה נרְעֶה, אֵיכָה נרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם; שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה, עַל עֶדְרֵי הרעים מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי; אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ, גַּם לֹא-יָבֻזוּ לִי. אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים כגדולים מחבלים כרמים וכרמיהם סמדר
עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. ב אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת–אֲבַקְשָׁ, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. ג מְצָאוּנִי, הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים, בָּעִיר: אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם. ד כִּמְעַט, שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שתפסוני, אחזוני, וְלֹא הרפוני–עַד-שהביאוני אֶל-בֵּית אִמִּי, וְאֶל-חֶדֶר הוֹרָתִי. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת. מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-דעתם אמונתם מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. יוֹני בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הראנה אֶת מראיך, השמיענה אֶת קולך, כִּי קוֹלֵךְ אמת הוא ומראיך נאה.
כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים, בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. ד הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. ה סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי חוֹלַה אַהֲבָה אָנִי. ו שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וימיני תחבקנו. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז, מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן, בָּחוּר כָּאֲרָזִים
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בני יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִל-תָּעִירוּ וְאִל-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, תנו לה לחְפָּץ.
הִנָּךְ יָפָה אהובי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת;.נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, וְרֵיחַ צווארך כְּרֵיחַ לְבָנוֹן. אִתִּי מארבל, אִתִּי מתבור תבוא; נשקיף מֵרֹאשׁ מירון, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן.
ניצני אהבה נִרְאוּ בָאָרֶץ, , עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ , קוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנו. קוּם לָךְ דודי וּלְך לך גאה כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. לְכָה דוֹדִי, נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים. יג נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ.
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. ז מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ;
אֲנִי יְשֵׁן, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פתח לִי אחי בעלי גאוותי תַמָּתִי- זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בני יְרוּשָׁלִָם, זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, ירושלים.
וזהו שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹי