צילום: יח”צ
בסוף הסרט רוקטמן תהיתי לעצמי – איך ייתכן ששמוליק דובדבני קטל ב-Ynet את הסרט הכי כייפי של 2019? אני וחבריי רצינו שהסרט הזה ימשיך עוד כמה שעות, והאיש פשוט נתן לו שניים וחצי כוכבים וגם זה בלחץ.
אז תרשו לי להציע תיאוריה. דובדבני פשוט לא אוהב מחזות זמר. וזה בסדר כי כאמור – זה השטח שלנו. זוכרים מה כתבתי על הסדרה פוסי/ורדון? איי רסט מיי קייס.
וכשאני אומר מחזמר אני לא מתכוון לרפסודיה בוהמית, שהוא ביוגרפיה מוזיקלית ולא מחזמר. עוד נגיע אליו, ולו בגלל שרוקטמן אוכל אותו בלי מלח.
וכשאני אומר מחזמר אני גם לא מתכוון למאמה מיה, הז’אנר שלוקח שירים של מוזיקאי מסוים ורוקח ממנו סיפור עלילה חדש. אני מתכוון לביוטיפול, מחזמר על חייה של קרול קינג (ראיתם? לרוץ!), לסאמר, מחזמר על דונה סאמר, ול-We will rock you, מחזמר משירי קווין על בחור דחוי שמקים לעצמו להקת רוק וכובש את הבמות. הייתי שמח לראות את זה בקולנוע במקום את רפסודיה בוהמית כי המחזמר הזה, בניגוד לסרט, היה מלהיב ואותנטי.
אז כזה הוא גם רוקטמן – מחזמר משיריו של אלטון ג’ון על חייו של אלטון ג’ון, שפוסח על גרסה בימתית ורץ ישר לקולנוע, מה שמאפשר לעשות פה דברים אחרת מעל במה כי אנחנו הרי בלה לה לנד (משחק מילים כזה… אח, אני שנון היום).
ומחזמר, לידיעת הקורא דובדבני, לא ממש צריך עלילה. זה לא מה שהופך אותו למחזמר טוב. מחזמר צריך סיפור מסגרת, נניח – זמר מפורסם מתמכר לסמים ואלכוהול, מאשפז את עצמו במוסד גמילה ומספר על חייו מהתחלה ועד היום. זה ממש מספיק. וכדאי שיהיו גם גורמים שיניעו את הסיפור. נניח – סבתא שמעודדת אותו להצליח, אבא שלא חיבק אותו אף פעם ואמא שאמרה לו שכיוון שהוא הומו הוא יישאר לבד כל חייו, ושלא כדאי לו לספר לאף אחד. תוסיפו לזה בן זוג מתעלל מילולית, פיזית וכלכלית, ותבינו למה הזמר שלנו מנסה כל סם אפשרי עלי אדמות. פייר, יש מסביבי המון אנשים בקהילה שעושים את זה מסיבות הרבה פחות טובות מאלה שציינתי, אך לצערי הם לא הולכים לטיפול ובטח שלא לגמילה.
אז סיפור מסגרת יש. וכל מה שצריך זה שירים נהדרים (נו אלטון ג’ון, זה קל), זמרים-שחקנים מצוינים ותלבושות נפלאות (האיש לבש בגדי תרנגול ועשה תנועות של תרנגול כשנטע עוד בכלל לא היתה ביצית) והרי לכם מחזמר קולנועי משובח.
אז למה ברפסודיה בוהמית אין שום דבר מזה? בואו נראה. על פי עלילת רפסודיה בוהמית, פרדי מרקורי היה בכלל סטרייט שהתגרש מאשתו והמשיך לאהוב אותה. הוא הסתכל על נהג משאית פעם אחת אבל לא עשה איתו כלום, והיתה גם איזו אבקה לבנה על הפסנתר שלו אבל זה בעצם אבק שלא ניקו בצילומים. אמין ואותנטי? לא ממש. וברוקטמן יש סקס בין גברים, יש מלא סמים ואלכוהול, ולא מסתירים מאיתנו שאלטון ג’ון הוא הכי הומו שיש.
גם אלטון וגם קווין רצו לעשות קופה מהתמלוגים על הסרט ועל הפסקול ולכן היו מעורבים בהפקה, אבל כל אחד מהם משך לכיוון אחר. קווין רצו סרט קולנוע משפחתי שידבר אל הנוער ולכן צנזרו את העלילה, ואלטון כיוון קצת יותר לאינטליגנציה של האנשים וסיפר את הסיפור האמיתי.
ואפרופו אותנטיות – להורים שלי היתה ספריית תקליטים מעולה אז נולדתי לתוך המוזיקה של קווין ושל אלטון ג’ון. אבל את “לייב אייד” כבר ראיתי בעצמי, אז אני יודע להגיד שהקליימקס של רפסודיה בוהמית – ההופעה של קווין ב”לייב אייד” – היתה חיקוי עלוב לעומת המקור. גם את התקליט “I’m still standing” של אלטון כבר קניתי בעצמי, ואת הקליפ של השיר הזה אני זוכר היטב, אז אני יכול להגיד לכם שהקליימקס של רוקטמן הוא גאוני – לקחת את טארון אגרטון שמגלם את אלטון ג’ון ולשתול אותו בקליפ המקורי של השיר. ככה עושים מחזמר במיטבו.
צילום: יח”צ
הגענו למשחק. רמי מאלק עשה תנועות בשפתיים וכל מיני מימיקות בניסיון לחקות את פרדי מרקורי אבל זה לא ממש עבד. אם ניקח בחשבון את העובדה שהבגדים שלו הם לא הבגדים המקוריים, ואת השירים שר בכלל החקיין הכי גדול של מרקורי ולא רמי מאלק, נגיע למסקנה שלא ממש נשאר משהו מפרדי מרקורי ברפסודיה בוהמית. טארון אגרטון, לעומת מאלק, שר את כל שירי אלטון ג’ון בעצמו, המלתחה שלו לקוחה מארונו הפרטי של אלטון, והוא משחק כל כך טוב שהוא לא צריך להתאמץ כל כך כדי להיכנס לנעליו של אלטון. ברמי מאלק, על אף שהוא מאוד מנסה, אין גרגר אחד מהסקסיות של פרדי מרקורי. אגרטון, לעומתו, מצליח לעשות את הלא ייאמן – להפוך את הסופגנייה המכוערת הזאת ששמה אלטון ג’ון לגבר הכי סקסי עלי אדמות. אגרטון, תעשה לי ילד!!! למה רק אחד? תעשה לי שניים, שלושה, עשרה. רק תעשה לי.
בכלל – כל השחקנים פה נהדרים. בילי אליוט המתוק – השחקן ג’יימי בל – גדל והפך לעלם חמודות ומגלם כאן נהדר את התמלילן ברני טופין, שותפו של אלטון ליצירה. ריצ’ארד מאדן, רוב סטארק ממשחקי הכס, מגלם כאן את ג’ון ריד – בן זוגו הראשון של אלטון. אם יוצא לכם להתאהב במישהו כזה תתרחקו ממנו כמו מאש, אחרת תגמרו בריהאב – וחבל.
ואפרופו “בילי אליוט” – על התסריט שלו, כמו גם על “רוקטמן”, חתום לי הול, שיודע לכתוב דבר אחד או שניים על ילד אנגלי יוצא דופן שמורד במוסכמות והופך להיות כוכב בינלאומי.
ועכשיו הזמן לגלות שהבמאי של רוקטמן, דקסטר פלטשר, הוא הבמאי שהחליף את בריאן סינגר וסיים את בימוי רפסודיה בוהמית. אבל רק סיים. הקרדיט של סינגר נשאר על רפסודיה בוהמית, וכל הקרדיט על רוקטמן מגיע לפלטשר, כי יצא לו סרט ממתק. רוצו לראות!
