pixabay | cc0
עבור רבים בחברה הישראלית שאינם נמנים על קהילת הלהט”ב, חודש הגאווה מסתכם במצעד התל אביבי. תושבים רבים מעולם לא שמעו על מגוון אירועי התרבות המתקיימים בכל רחבי הארץ לציון חודש הגאווה, ורשויות רבות עדיין לא רואות את עצמן משתלבות באירועי החודש הזה.
השנה, עם החלטת עיריית ת”א-יפו לשנות את אופי אירועי הגאווה ולהחליף את המצעד בעצרת, התעוררה תחושה אצל רבים שאין באמת מקום לציון אירועי הגאווה בשנה מורכבת וקשה זו. אך החוקר והסופר משה חג’ג’, מחבר הספר “מתחברים” העוסק בפירוק הדעות הקדומות והתפיסות על העולם הגאה, סבור כי דווקא שינוי אופי האירועים בת”א יכול להיות הזדמנות עבור רשויות בכל רחבי הארץ להצטרף ולציין גאווה.
“מאז ה-07 באוקטובר השגרה השתנתה גם בקהילת הלהט”ב. כולנו מזכירים את החטופות והחטופים באירועים מרכזיים, סופרים את ימי השבי ומייחלים לשובם. באור המצב, אירועים וחגיגות מקבלים תפנית, האירועים צנועים יותר ואפילו חרישיים. לעיתים נדמה שאירועים שמחים שוזרים בתוכם התנצלות כחלק מהתפיסה החברתית על האופן בו אנחנו מעבדים אבל או מצב לאומי עגום.
הדיון סביב אירועי הגאווה הם לא שונים. המתנגדים יגידו שאין טעם ושצריך לבטל כליל את כל אירועי הגאווה. לעומתם, יגידו אלו שנמצאים גם בזירה הבינלאומית במלחמת התודעה על המצב שישראל, שחשוב להנכיח ולחגוג את הגאווה כדי להראות שישראל היא מדינה שבה אפשרי להיות להט”ב. אבל האמת תמיד נוחתת היכנשהו באמצע. בין הרצון להרכין ראש, ולזכור את הנופלים והנופלות שלנו, את נרצחי ונרצחות השביעי באוקטובר, את אלו שאנחנו מקווים שיראו אור יום ויזכו בחום של חיק המשפחה – לבין הרצון להראות שהחיים חזקים מהכל, שאנחנו פה ואנחנו נמשיך להתקיים כאן.
לציון הגאווה יש משמעות פנימית לתוך הקהילה, ולא רק משמעות של נראות. המשמעות של ציון הגאווה היא לא רק בחגיגה עצמה, אלא במקום שנותן לפרטים השונים שמרכיבים את הקהילה הגאה לזכור שהם חלק ממשהו גדול. המשמעות שלנו כישראלים וישראליות אינה עומדת בריק והיא אינה גנרית מתוקף היותנו כאן, אלא היא נגזרת גם של האזרחות שלנו והחיים בחברה. היכולת שלנו להראות את עצמנו, לראות אחרות ואחרים שדומים לנו, זהו אולי צו השעה. להפיח רוח ותקווה ונראות גם כלפי פנים. ברגעים הקשים של החיים יש לנו אחת את השני ואחד את השנייה”.
ציון גאווה ככלי לדמוגרפיה חיובית
“במסגרת העבודה שלי אני מסתובב הרבה ברשויות בכל הארץ, ואני רואה את הצורך הדמוגרפי של רשויות לשמר תושבים ותושבות איכותיים. אבל אם אני כראש רשות לא מצליח להסתכל לתושבים והתושבות שלי בעיניים ולהגיד להם ‘אני מבין שאתם רוצים להרגיש שרואים אתכם ואני עובד בזה’, אין לי איך לנצח את הבעיה הדמוגרפית שקיימת ברשויות קטנות יותר. ופה יש הזדמנות מצוינת של ראשי רשויות לעמוד מאחורי התושבים שלהם עם אמירה שיכולה לזכות גם את תושבי ותושבות הרשות וגם בהון חברתי ותרבותי מאד קריטי.
הקהילה הלהט”בית כבר מוטמעת בתוך החברה הישראלית, חודש יוני ידוע כחודש הגאווה, והחובה שלהם בתור רשויות מקומיות היא לאפשר לאירועי הגאווה להתקיים, כדי להראות לתושבים והתושבות הלהט”ב שאכפת להם שהם דואגים גם ללהט”ב בתחומם, כי גם להט”ב הם חלק מהחיילים והחיילות, הלוחמים והלוחמות. זו ההזדמנות של רשויות שעד היום לא ציינו את חודש הגאווה לעשות זאת מתוך סולידריות חברתית”.
מדוע דווקא בשנה בה כל כך הרבה אירועים מתבטלים ראשי רשויות יתחילו בציון חודש הגאווה?
“ההחלטה של עיריית ת”א לקיים עצרת במקום מצעד, מאפשרת לרשויות קטנות שעד עכשיו אולי נמנעו מציון אירועי הגאווה בשטחן בשל ה”תדמית” שלהם, להבין שאפשר גם אחרת. יש פה חלון הזדמנויות של זמן ומרחב, שמאפשר לראשי הרשויות לדאוג לדמוגרפיה החיובית ולמנוע נטישה של תושבים ותושבות להט”ב”.
משה חג’ג’ | צילום: ליאור באייר
אירועי הגאווה הם חלק מהתרבות הישראלית, בעשרות רשויות בארץ יש הסכמים עם המשרד לשוויון חברתי ואין סיבה לא לעשות את זה. הקהילה יכולה לעזור לרשות להבין כיצד הכי מתאים ונכון לעשות את זה, אבל ראשי הרשויות צריכים לתת הוראה שהשנה מציינים את אירועי הגאווה כי זה חלק בלתי נפרד מהמרקם הישראלי. אי אפשר להפריד אותנו יותר. התעלמות היום מאירועי הגאווה היא לא התעלמות מתושבי ותושבות הלהט”ב, אלא יצירת מחלוקת בחברה הישראלית. אנחנו רוצים ליצר מציאות שבה, הלכה למעשה, הרשויות בהן תושבים ותושבות מרגישים שרואים אותם.
כמובן שלכל רשות יש את האופי שלה, ומה שעובד טוב בת”א או חיפה לא יעבוד ברשויות מסורתיות יותר או ברשויות במרחב הכפרי, וחשוב שכל רשות מוניציפלית תבחר לעצמה איך לציין את חודש הגאווה כפי שהיא רואה ולפי אופייה. יש רשויות שיצרו לעשות שולחנות עגולים, אחרות יבחרו לעשות פיקניק משפחות, כל אחת מהמקום שלה. יחד עם זאת, אסור לנו להישאב אל הדכדוך ולהחליט שלא יתקיים אף אירוע. האירועים יכולים להיות קטנים, הם יכולים להיות חווייתיים והם צריך לכלול שיתוף ציבור כדי לקדם את ערך הנינוחות המקסימלית. על מארגני האירועים להיות בקשב רב לצורך שעולה מן השטח, ולשאוף להגיע לאחרון חברי וחברות הקהילה בתחומן על מנת לאפשר לכולם/ן להרגיש חלק.
חשוב שגם התושבים והתושבות ידעו שיש להם את היכולת לפנות לרכז הלהט”ב או למנהל מרכז הצעירים ברשות שלהם ולקיים דיאלוג על ציון הלהט”ביות. זו לא אחריות שלכם אבל יש לכם את הכוח לעשות את זה. בעת כזו, שלעיתים די קרובות נראה שהעולם מתקשה איתנו, שלא לומר נגדנו, אנחנו חייבים וחייבות להיות האלטרנטיבה לתחושה הזו”.
