צוחקים עלינו או צוחקים איתנו?

צילום: צילום מסך מתוך הכוכב הבא

“לרדד את חיי, מאבקיי וחוויותיי לחיפוש נימפומני אחרי סקס ושלל כינויים מבזים וסטיגמטיים, זה פשוט מקומם. זו לא רגישות-יתר מצידנו – זו הומופוביה טהורה שיש להילחם בה”. (דניאל דונקלמן. תל-אביב).

יצאתי מהארון באמצע כיתה ט’ ומאז הייתי הגיי היחיד מחוץ לארון בכל 6 השכבות, לכל שאר שנותיי כתלמיד. נקפוץ כמעט 15 שנים קדימה, לערב שישי אחד בסוף דצמבר, ואותו נער שבגר לו והפך להיות גבר צעיר מתכווץ בכסאו וזועם למראה חרפה בערוץ המרכזי של ישראל. כל מה שהייתי בר-מזל מספיק שלא ייגע בי בשנות התיכון, הורעף עלי באחת מעל מסך הטלוויזיה והחזיר אותי לאותו נער בן 15 – אולי הוא שם בבית עם המשפחה שלו, רואה את האודישן הזה איתם. אולי הוא עוד בארון.

הוא רואה איך האודישן הקליל והמצחיק הזה (איך לא מצחיק? כולם נקרעו מצחוק שם…) הופך אותו ואת עולמו הרגשי ללא יותר מנימפומנים חסרי תקנה. הוא רואה איך בכסות מחוייכת ומבדרת, ההומופוביה שהוא אולי חווה יומיום בתיכון הגיעה למדורת השבט הכי משפחתית – פריים טיים של שישי בערב. הוא רואה גם איך כולם צוחקים ומשועשעים – קהל ושופטים (אחד מהם גיי מחוץ לארון, להזכירכם) גם יחד.

הוא שומע שורות כמו: “מוריד את התחתון, מפיל את הסבון”,  “מאז אתה מקלף בננות עם הפה”, והוא רואה איך 4 השופטים בבת אחת מעבירים אותו לשלב הבא עם חיוך וצחוק.

אלוהים יודע שיש לי ים הומור עצמי, אבל לרדד אותי ואת חבריי ההומואים לסטיגמות דוחות ודלוחות של הפלת סבון והחלקה על עמוד מול מאות אלפי אנשים בפריים טיים משפחתי של שישי בערב זה פשוט מכעיס ומחליא. לרדד את חיי, מאבקיי וחוויותיי לחיפוש נימפומני אחרי סקס ושלל כינויים מבזים וסטיגמטיים, זה פשוט מקומם, ואפילו השיר הקליט והמתקתק לא מוריד לי טוב את הגלולה, כי כשמרדדים את כל הקשיים והמאבקים שלנו לביזיון שראינו אתמול – זה מעליב ופוגעני. זו לא רגישות-יתר מצידנו – זו הומופוביה טהורה שיש להילחם בה.

כשאני רואה דבר כזה אני חושב על אותו נער מתבגר שרואה בתוכנית דגל של הערוץ המרכזי במדינה איך זה לגיטימי ומבדר לעשות עליו Bashing בגלל הנטייה המינית שלו. תארו לכם היה עולה מתמודד עם שיר על זה שמקומן של נשים בחברה הוא לא יותר מרחם מהלך על שתיים, וייעודן הוא לשרת את הגבר ולתפקד כלא יותר ממגב לניקוי וסיר לבישול, זה גם היה נשמע לכם מצחיק ומבדר?

לשנייה וחצי עוד הייתה תקווה – מנחה התוכנית (גם גיי מחוץ לארון) עוצר לרגע בפנים חמורות סבר אחרי האודישן. זיק של צמא לשפיות, קטן, ואז המנחה ממשיך בפסטיבל המשפיל הזה כשהוא עובר בקהל ושואל את מי הם היו מעדיפים אם היו גייז – אותו או את השופט הגיי. והצחוקים נשפכים כמים, והבידור הזה מעורר בי קבס.

אני מקווה שהמנחים והשופטים יבינו במהרה שכדמויות ציבוריות ולהט”ביות, בעל כורחכם יש לכם תפקיד כפול כמייצגים – גם כלפי חוץ (העולם הסטרייטי) וגם כלפי פנים (הקהילה הלהט”בית שאתם חלק ממנה), ושלכל אמירה או מעשה או תקרית יש השלכות. 30 אחוז רייטינג זו אחריות – תבינו את זה לעזאזל!

“אם הייתי בארון זאת כנראה הייתה הדרך הכי יפה שחברים שלי יגלו עליי, פשוט כי הם מבינים לבד שזה מי שאני בצורה הכי טבעית, פשוט כי הם הבינו מה נחשב סטריאוטיפי בשיר, ומה נחשב לאמת. (איתי אביב. חדרה).

“כשחברים שלי והמשפחה שלי ראו את הסרטון, הם צחקו, ורגע אחריי הצחוק הם נכנסו לרגע של רצינות: ״זה כל כך איתי״, או ״איזה עצוב שאנשים צריכים להסתתר ככה ולהעמיד פנים״. בי זה לא פגע, אפילו לא לשנייה. מבחינתי הבחור עם הגיטרה והדובי שבא לכוכב הבא לא פגע בנו בשום דבר, ההפך, הוא עשה לנו את כל העבודה. אני מאמין שהומור לא הרג אף אחד אף פעם, בטח לא אם ההומור הזה משרת את המטרה של אלה שהוא מכוון כלפיהם. יש מספיק סטנדאפיסטים שהתבדחו ״על גבינו״, וברוב המקרים זה רק תרם לשיח והוריד את האטימות והמחסומים של אנשים.

אם הייתי בארון זאת כנראה הייתה הדרך הכי יפה שחברים שלי יגלו עליי, בלי שאני צריך להתכונן לרגע הקשה ביותר בחיים, פשוט כי הם מבינים לבד שזה מי שאני בצורה הכי טבעית, פשוט כי הם הבינו מה נחשב סטריאוטיפי בשיר, ומה נחשב לאמת.

לא לשם אנחנו שואפים? לעולם שלא צריך לצאת בו מהארון כי כולם כבר יודעים לזהות אותנו ומקבלים אותנו בטבעיות מוחלטת כחלק מהחברה? לעולם שבו כולם יושבים ביחד מכל גווני הקשת של העולם וצוחקים ביחד (כן, גם אחד על השני)? אני חושב שזה דווקא דוחף אותנו עמוק ללב החברה, בצורה הכי טבעית שיש.

אני בטוח שרוב האנשים שראו את זה בטלוויזיה לא אמרו לעצמם ״איכס כמה אני שונא הומואים עכשיו״. ההפך, הרוב צחקו, לא חשבו על זה כבר יותר מידי לעומק, כי יאללה, להט״בים הם חלק מהחברה. ואין כמו צחוק כדי לשבור חומות. אנשים מתחילים להבין שאנחנו חלק מהחברה אם אנשים רוצים או לא רוצים. כבר לא מתרגשים לראות הומואים בריאליטי, כבר לא מתרגשים ממנחה הומו, ובזכות מייקי אלרוי שנכנס לבית האח הגדול לאחרונה, גם טרנסג׳נדרים מתחילים לקבל את הייצוג שהגיע להם והוזנח מאחור.

קצת הומור עצמי לא הרג אף אחד אף פעם, אם השיר היה חורג מהומור הייתי הראשון שקם ויוצא נגד. נכון, הרמה של המילים מאוד נמוכה, אבל עדיין מדובר פה בסך הכל בהומור, הומור שלא בא לפגוע, הומור שבא להצחיק, ואם נחשוב לרגע, זה לא באמת פגע בנו, מה שפגע בנו זאת המחשבה שיש כאלה ששמעו את זה ונפגעו, או יפגעו מהסטריאוטיפים שבשיר, אבל מהסביבה שלי, אני יכול להגיד שזה ממש לא פגע, ההפך, רק תרם. ולא אני לא חי בתל אביב ולא באיזה עיירה מפותחת, סך הכל בחדרה, החור והאגדה.

תגובת הזמר מאור גמליאל:

עמדתו של הזמר בשיר הזה הוא להראות שדווקא אין שום דבר רע בתהליך היציאה מהארון. אנשים רבים לוקחים את השיר דווקא לצד השלילי שבו, אין שום כוונה לפגוע בשום אדם על כל דעותיו ו/או ההעדפה המינית שלו. “מושיקו, להיות גיי מאוד מגניב”.
(מתוך ערוץ היוטיוב)