ביום שני, ה-22 בספטמבר, 1975, יצא אוליבר סיפל מביתו בסן פרנסיסקו לטיול הבוקר השגרתי. הוא לא שיער בנפשו שתוך כמה שעות הוא יציל את חייו של נשיא ארה”ב – ואז יעמוד במרכזו של דיון תקשורתי סוער במיוחד, שיגרום למשפחה שלו לנתק איתו קשר וישנה את חייו לעד.
סיפל היה אז חייל מרינס משוחרר, אחד שלחם בג’ונגלים של וויטנאם, בלונדיני ובנוי לתלפיות. במבט ראשון, הוא נראה ממש כמו המודל המוצלח של הגיבור האמריקאי. למעט עובדה אחת קטנה: הוא היה הומו.
באותו יום, בעודו מטייל, הבחין לפתע בהתקהלות גדולה. כשהתקרב גילה שנשיא ארה”ב, ג’רלד פורד, הגיע לביקור בעיר והחליט להישאר ולראות את הנשיא מקרוב. פתאום, הבחין כי אחת הצופות שלידו, שרה ג’יין מור, שולפת אקדח ומכוונת אל הנשיא. בלי לחשוב פעמיים, סיפל הסתער על מור והצליח להסיט את האקדח כך שהכדור שירתה החמיץ את הנשיא (אך פגע בנהג המונית ג’ון לודוויג שנפצע אך שרד).
מיד אחרי ניסיון הרצח, התקשורת והשירות החשאי עטו על הגיבור האמריקני ומיהרו להרעיף עליו שבחים מכל עבר. סיפל מצדו מיהר להצטנע ואמר “כל מה שעשיתי זה להגיב. אני שמח שהייתי שם והצלתי את חייו של הנשיא, אבל בכנות, אני חושב שאם לא הייתי מזיז את היד שלה, מישהו אחר היה עושה זאת”.
אבל אז, הכל התהפך. ל’סן פרנסיסקו כרוניקל’ התקשר אדם בשם הרווי מילק, אז חבר מועצת העיר – וחבר המועצה ההומוסקסואל הראשון מחוץ לארון בארה”ב. למילק היה סקופ מרעיש: סיפל הגיבור הוא בעצם הומו, ולא סתם הומו! כזה שעוד התנדב וסייע לו בקמפיין הבחירות שלו.
באותה תקופה, שנתיים בלבד לאחר שהומוסקסואליות חדלה להיות מוגדרת כמחלה, יחסי מין בין גברים היו אסורים על פי חוק, ומורים מחוץ לארון פוטרו כדי ‘להגן על הילדים’. מילק, פוליטיקאי חד, זיהה את ההזדמנות בסיפורו של סיפל והיה נחוש בדעתו לנצל אותה. מילק הסביר לכתב שהגיע הזמן לשבור את הסטריאוטיפ של ההומואים כגברים ביישנים, חלשים ולא גיבורים. “צו השעה הוא להילחם בדימוי של הומואים כפדופילים”, הסביר מילק, “הציבור צריך לדעת שהומואים הם לא רק מתאבדים מאחורי דלתות סגורות ואנסי ילדים אלא גם גיבורים”.
היתה עם זה רק בעיה אחת קטנה: סיפל ממש לא רצה להיות גיבור לאומי, ובטח שלא גיבור להט”בי, ולמעשה, הוא היה בארון מול משפחתו במישיגן.
קל להבין מצד אחד את מילק. גיבור וסיפור שכזה לא חוזרים פעמיים. אבל אף אחד לא שאל את סיפל, ואת מחיר הלוחמה בדעת הקהל הוא שילם באופן הכי אישי ויקר שיש. יום אחרי החשיפה בעיתון, סיפל קיבל טלפון ממשפחתו ההמומה ממישיגן שהודיעה לו שלא יצור איתם קשר עוד. היחסים של סיפל עם משפחתו מעולם לא תוקנו, ואף יותר מכך: כמה שנים אחר כך, כשאמו נפטרה, אסר עליו אביו להגיע להלוויה.
אבל מילק נשאר בשלו. כמה ימים לאחר מכן, פרסם טור בתקשורת בו האשים את פורד בכפיות טובה והומופוביה על שלא הזמין את סיפל לבית הלבן. כמה ימים לאחר פרסום אותו טור, קיבל סיפל מכתב רשמי מהבית הלבן המודה לו על הצלת חייו של הנשיא. סיפל כתב חזרה לנשיא מכתב שובר לב ובו התחנן בפניו, שהוא אמנם יודע שהוא נשיא ארצות הברית ומאוד עסוק וזה, אבל האם הוא יוכל במטוטא ממנו להתקשר או לשלוח מכתב להוריו כדי שישובו לדבר איתו?
לימים נטען שהסיבה לכך שפורד לא הזמין את סיפל אל הבית הלבן אלא רק כתב לו מכתב הוקרה, הייתה זהותו המינית. בשנת 2001 הכחיש זאת פורד בתוקף.
מילק הסביר לכתב שהגיע הזמן לשבור את הסטריאוטיפ של ההומואים כגברים ביישנים וחלשים. “הציבור צריך לדעת שהומואים הם לא רק מתאבדים מאחורי דלתות סגורות ואנסי ילדים אלא גם גיבורים”
מצבו של סיפל, ששוחרר מהמרינס בעקבות פוסט-טראומה שסבל בעקבות השירות בויטנאם, הלך והתדרדר. הוא הפך לפרנואיד ומדוכדך והעלה במשקל. זמן קצר לאחר הפרשה הגיש סיפל תביעה נגד הכרוניקל על סך 15 מיליון דולר, סכום ענק היום – ואז בכלל. הוא טען שהוא אדם פרטי ולא אישיות ציבוריות, ושבכל מקרה, לא היה כל מקום לפרסם את נטייתו המינית בתקשורת מבלי לקבל את אישורו לכך.
פסק הדין, שניתן בשנת 1984, הפך לאבן יסוד בדוקטרינות הקשורות לצורך לאזן בין פרטיות של אנשים לבין חופש המידע, וקובע כמה הגדרות למה זה, בעצם, ‘חדשות’. פסק הדין קבע שברגע שסיפל הציל את חיי הנשיא הוא הפך ‘לחדשות’, ושלנטייתו המינית, במקרה הזה, כן היתה משמעות וחשיבות לסיפור. בפסק הדין גם מופיע דיון בשאלה מה זה, בעצם, להיות בארון. כמה אנשים צריכים לדעת שאתה להט”ב כדי שאפשר יהיה להגיד שאתה מחוץ לארון? האם מישהו יכול להיות פעיל בעיר מגוריו אך עדיין להיות בארון במקומות אחרים?
ההפסד במשפט הוביל רק להתדרדרות נוספת במצבו של סיפל. הוא התמכר לטיפה המרה ועבר ניתוח לב, ואף צוטט כאומר כמה וכמה פעמים, שאם היה יכול לחזור אחורה לאותו יום, לא היה מציל את הנשיא.
ב-1989 הוא נפטר בדירתו, בגיל 47, בודד וחולה. למרות שהנשיא פורד ואשתו שלחו אגרת תנחומים, בהלוויה עצמה נכחו רק 30 איש. הוא קבור בבית הקברות הלאומי של סן פרנסיסקו, ואם אתם בסביבה, לכו להגיד לו שלום, כי הוא אחד מהקורבנות הכי טרגיים של תנועת הלהט”ב, וכואב יותר מהכל – זו השכחה.
