בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה דרמטית בייצוג טרנסים וטרנסיות בטלוויזיה.
בין אם מדובר בסרטי תעודה כמו שאנחנו מרבים לשדר ב-yes דוקו, או בתכניות ריאליטי בערוצי הברודקאסט – אני רואה את הייצוג הזה כאבן דרך משמעותית במהפיכה הטרנסית ובמלחמה נגד טרנספוביה.
נכון, לא נכחיש, הטלוויזיה, שחלקים גדולים ממנה מוּנעים ע”י רייטינג ובאאז, גילתה שהמסע האישי שעובר טרנס או טרנסית הוא מסע דרמטי, עם נקודות מפנה ברורות והמון קונפליקטים. אבל תהיינה הסיבות אשר תהיינה, בשורה התחתונה, כשאנחנו רואים יותר ויותר סיפורים כאלה בפריים-טיים הישראלי, זה עושה עוד צעד בקירוב הקהילה הטרנסית אל קבלה, אל הבנה, אל אמפתיה.
בתור הומו צעיר במושב, אני זוכר את ההשפעה העמוקה שהייתה עלי כשראיתי בערוץ 2 דמות של הומו ככוכב הסידרה פלורנטין בשנות ה-90, או הומואים שממש לא מתביישים בכלום בסרט “אדינבורו לא מחכה לי”. לכן אני משוכנע גם בחשיבות של הייצוג טרנסי על המסך עבור צעירים וצעירות שרואים את בני דמותם משתקפים אליהם ואל קרוביהם.
ואגב צעירים, אני יכול לבשר שבימים אלה אנחנו עובדים ב-yes דוקו על סידרה חדשה שגיבוריה יהיו בני-נוער טרנסים וטרנסיות. מהחומרים שראיתי כבר ניתן לראות שהדור הצעיר של הקהילה – דור שכבר גדל עם ייצוג קצת שונה והרבה יותר חיובי של טרנסים בתקשורת – רואה את מקומו בחברה ואת עתידו בצורה שונה לחלוטין מהדור שקדם לו.
אין ספק שיש עוד דרך ארוכה ארוכה לעבור. והקשיים שניצבים בפני הקהילה הטרנסית עדיין עצומים. אבל מול הקשיים הללו, ובשבוע שבו התאבדה דן וג, ראינו בפריים טיים הישראלי גם את האודישן המרגש של יונית ב”כוכב הבא” ואת האבא החרדי שלה שמחבק ואוהב אותה – No Matter What. ובשבוע הבא נראה על המסך הקטן גם את בבה.
כי הסרט הזה, בבימויים של אילן פלד ויאיר קדר, לוקח את הייצוג הזה עוד צעד קדימה, ודרך בבה – שהיתה או לא היתה, זה לא ממש משנה – מתחיל לשרטט את ההיסטוריה הטרנסית הישראלית.
וזה בהחלט אומר שהלוחות הטקטוניים של החברה הישראלית בכל הנוגע ליחס לקהילה הטרנסית מתחילים לזוז. וזה עוד סימן מובהק למהפיכה.
הכותב הוא גיא לביא, מנהל התוכן של yes דוקו
