גילי בסון חוגגת יום הולדת שנה, ויש מתנה אחת שהיא אוהבת במיוחד..
המחשבות רצות מהר. אולי מהר מדי…
אירוע רודף אירוע, מפגשים חדשים והתמודדויות שונות, כאשר בכל חודש מגיעה התזכורת: הנה את מחלימה עוד ועוד.
בכל ניתוח, במיוחד בתהליך ריפוי של שינוי מין, מגדירים החלמה מלאה אחרי שנה שלמה. אז מגיע לי מזל טוב! עברה שנה ללידה המחודשת שלי. מעכשיו אין צורך לעקוב אחרי השינוי בכל חודש וחודש. וגם יש לי תאריך לידה משלי שבו באמת נולדתי כתינוק, עד שגדלתי לאישה שאני היום. קצת מצחיק יהיה לחגוג עוד יומהולדת… למרות שיהיה נחמד לסחוט מתנות. אולי אקרא לזה כוסהולדת?!
מה שבטוח, התאריך הזה הוא מהותי במיוחד עבורי ונותן לי רגע של איפוס. להסתכל לאחור ולחזור לאותם הרגעים – כשקיבלתי את הבשורה על התאריך, ששלחתי את הכסף, שהזמנתי את כרטיסי הטיסה. הכל בשקט בשקט, שאף אחד לא ידע. בכל בוקר לקחת שני כדורים לטיפול הורמונלי ולספור את הימים, כשיש רק אחד שיודע, אוהב ומשגיח שלא אשתגע במהלך הציפייה. כי היא בהחלט מורטת עצבים!
ואז הלילה הזה שבו הגעתי לשדה, רגעי העלייה למטוס והמפגש עם הדייל שמכיר אותי מחיי הלילה ודאג לי לערכת וי אי פי. האם הוא יודע? מתאר לו איך זה שאני טסה לבד לתאילנד… האם הוא הבין? עד היום אני לא יודעת, אבל המבט שלו הרגיע אותי כל כך. כשנחתתי התחלתי לצחוק כל הדרך אל הגייט. אנשים בטח חשבו שהשתגעתי. הרגשתי ילדה קטנה שברחה מהבית.
כשהגעתי לנקודת המפגש שם חיכתה לי אישה חייכנית עם בקבוק מים ומעטפה: מיס גילי בסון.
מיס!!! כשבדרכון עוד היה רשום אדון.
בקשתי מאמא שלא תגיע, אמרתי לה שאני יודעת כמה היא רוצה. אני מתארת לעצמי את הרגע הזה כזהה לרגע הזה בו אמא רוצה להאכיל את בילד בכפית והוא אומר לה "לא. אני לבד".
הגעתי למלון וחיכיתי למפגש עם הקוסם מארץ עוץ. אני רוצה שתיתן לי לב, אומץ, חכמה ואת הדרך הביתה בשלום. לא הייתה מכשפה בסיפור שלי, אולי המטוס נחת על ביתה ובדרך זו הרג כל אפשרות שמשהו רע יקרה. הגעתי שלווה לאישפוז בבית חולים שנראה כמו בית מלון, עם נוף שמשקיף אל הים. נפגשתי עם המרדימה, האחיות, הצוות הרפואי והייתי לבד. הלבד הכי שליו שרק רציתי.
פחדתי כל כך להפר אותו אבל הגיעה השעה. אני חייבת להתקשר לאמא ולספר לה את מה שאני סוחבת כבר כמעט שנה. זה התחיל בלספר שאני לא בארץ, ואז להגיד שאני בבית חולים, אחר כך להסביר בשביל מה. שתיקה רועמת זה ביטוי שלא מתחיל לתאר את השיחה, אבל ההוראות של המנתח היו ברורות – עלי להישאר שלווה. בקשתי מאמא שלא תגיע, אמרתי לה שאני יודעת כמה היא רוצה. אני מתארת לעצמי את הרגע הזה כזהה לרגע הזה בו אמא רוצה להאכיל את בילד בכפית והוא אומר לה "לא. אני לבד". הרגע הזה שאני צריכה להעניק לעצמי את כל הכוחות. נתנו לי כדור שינה שלא לקחתי … הייתי כל כך עייפה. למחרת הובלתי לחדר הלידה והתעוררתי לתחושת לחץ נוראית על האיזור.
עשיתי את זה!
'רק תחזירו לי את העגיל בלשון', ביקשתי. הרי לא פתחתי חור אחד בשביל לסגור אחר… גם הנקב ההוא נעשה בלב שלם. נשארתי שבוע בבית החולים ללא תזוזה, ואחר כך למלון. למדתי איך לטפל ולשמור על הוואגינה החדשה שלי, למדתי להסתכל במראה ולהתגאות בעצמי ובצעד שעשיתי. למדתי לבקש עזרה כי נגמר לי הדאודורנט, ובמצבי אני מפחדת ללכת לקנות לבד. למדתי שכשהוא מקליט את עצמו שר לי אז פתאום לא כואב.
לא שלחתי תמונות לאף אחד. לא רציתי שיראו אותי חלשה, שידאגו לשלומי. אני לבד ואני יכולה. אני צריכה כל תובנה פה לעצמי. הבחורה מהצוות של הרופא סיפרה לי שאם סופורן יאשר וארגיש מספיק טוב, ייקחו אותי לטיול במקדש ואחר כך לבית החוף שלו לארוחה ומסאג' מפנק. 'אין מצבבבבב שאני מפספסת את זה', אמרתי לעצמי. נחתי הרבה ואכלתי טוב, התחזקתי וקיבלתי אישור לצאת לטיול. בסוף הטיול הגענו לבית החוף אבל אין לי בגד ים… הילדה האיטלקיה והצרפתיה הקופצנית לא ויתרו! שאבתי מהאומץ שלהן ונשארנו בתחתונים וחזיה. אני בתחתונים!! וחזיה. ונח לי ואין שום דבר שמציק לי או מזכיר לי שאני לא אני.
השמש ליטפה לי את העור ותחושה זרה מילאה את גופי… משהו שלא הכרתי עד אז הציף אותי כל כך.
חופש.
