אמרו כבר הרבה על דור הY. השמיצו, האדירו, קיללו, אמרו שהכול באשמתנו, שהכול באשמת ההורים, שאנחנו מפונקים, עסוקים בעצמנו, מבריקים, מנוכרים. הגענו למצב שכמעט כל הסדרות והסרטים של התקופה האחרונה הם סיפורים נרקיסטים של יוצרים שטוענים שהם הקול של הדור הזה. בעיני כל הניתוחים האלה הם כמעט תמיד ספציפיים ולרוב פשטניים וחוטאים בהלקאה עצמית.
“גוף חשמלי” מצליח לייצר פורטרט מעניין ומורכב של הומו צעיר בסאו פאולו. הוא לא מנסה לספר סיפור של דור, אליאס, גיבור הסרט רחוק מלהיות אב-טיפוס של צעיר מילניאלי, אבל הסרט מצליח בכל זאת להגיד איזה משהו אוניברסאלי על החוויה של להיות הומו בן 20 ומשהו בתקופתנו, ואולי על להיות הומו בכלל.
הסרט מתאר לנו כמה שבועות בחייו של אליאס, צעיר בן 23, מנהל זוטר במתפרה בסאו פאולו. הוא מעביר את זמנו בלעבוד, לבלות ולהשתכר עם חברים מהמתפרה ולשכב עם גברים שעם רובם הוא חולק אהבה שבאותו הרגע מרגישה כנכונה ואמיתית. במילה אחת אליאס אבוד. הוא לא ממש יודע מה הוא רוצה מהחיים ומה החיים רוצים ממנו. אנחנו עוברים עם אליאס את שגרת יומו ומבין כל האירועים היומיומיים שקורים לו, האנשים שהוא פוגש והמפגשים המיניים, אנחנו חווים אותו ואת התלישות שלו ואפילו את חוסר המשמעות שלו בעולם.
הסרט לא מספר לנו סיפור עצוב או מצחיק אלא סיפור אמיתי, בלי הארות או שיאים וקטסטרופות. מבט ישיר אל חיים פשוטים של הומו רגיל בעולם הזה.
לפני כמה שבועות הסתובב בפייסבוק מאמר מרתק שחקר את הסיבה שגברים הומואים נוטים יותר לחוות דיכאונות ואובדנות. המאמר טען שאחת הסיבות היא שחווית הארון הטראומטית נשארת כפוסט טראומה מתמשכת שמותירה אותנו עם תחושת זרות הן מהקהילה שבה גדלנו והן מהקהילה הלהט״בית, המשפחה שאנחנו בוחרים (או נאלצים לעיתים לבחור).
אני חושב שהסרט, בלי יותר מידי מחשבות אקדמאיות ופילוסופיות, הצליח להתייחס לחווית הזרות הזאת דרך הדמות של אליאס. תוך כדי צפייה בסרט לא יכולתי שלא להיזכר בחברים הומואים שלי ובגברים שהייתי איתם שהזכירו לי את אליאס ואת הדרך שבה הוא מסתובב בעולם, בחוסר כיוון, בתחושת בלבול גדולה ובחוסר סיפוק מכמעט הכול. ושוב, הסיפור הזה הוא לא עצוב בכלל, הוא אמיתי לגמרי והוא מאפשר לנו להסתכל לתוך עצמנו ולשאול את עצמנו, מה אנחנו רוצים מעצמנו? ומה באמת יגרום לנו להיות א.נשים מאושרים?
רביעי, 27 בספטמבר 2017 |21:00 | סינמטק 4 | כרטיסים באתר הפסטיבל
