בפגישות העסקיות ובבילויים הליליים, גילי מגלה שבסוף כולם מחפשים את אותו הדבר
כשהאנושות מאבדת אחיזה במציאות היא נושאת תפילה אל השמים. שאין תשובות על הקרקע מסתכלים למעלה אולי כוכב ינצנץ, אולי נגלה רמז קטן שהכל יהיה בסדר.
אבל לשישי הזה לא באתי מוכנה. אני אפילו לא יודעת להסביר מה קרה שם, לא יודעת אם תאמינו או לא, לא יודעת אם אני מאמינה בעצמי, אבל זה מה שקרה:
את הלילה התחלתי ב”תחתית”, לא זאת שאין נמוך ממנה אלא זאת של ההיפסטרים ברחוב לינקולן בת”א. פגישה לילית כדי לסגור הופעה לחתונה, הבחור שפגשתי כבר מכיר אותי, הופעתי באירוע קודם שלו לפני שנתיים, חודש בדיוק לפני הנסיעה הגדולה. הוא ביקש לפגוש אותי לדרינק ושנסגור הכל פנים אל פנים.
ברור לו וגם לי שאפשר לסגור הכל בטלפון אבל הוא בקש שנפגש. את פרטי ההופעה סגרנו ב-10 דק’ הראשונות. הוא החמיא לאיך שאני נראית ואמר שהשינוי הולם אותי. הוא לא ראה אותי מעולם ככה אלא רק בדמות שהרשימה אותו לא פחות.
הוא סיפר לי על איך הכיר את אשתו לעתיד, על מה הוביל לחתונה ואיך דווקא איתה הוא מצא את האושר. דברנו על כסף, חיים בניו-יורק של שנות השמונים, על סקס ועל אהבה. לא שיחה אופיינית כדי לסגור הופעה אבל לא יכולנו לעצור ובמשך שעתיים תמימות, סיגריה וג’ין אנד טוניק הבנתי שגם אדם שיש לו הרבה כסף, ואפשר להגיד שלא חסר לו כלום מחפש את מה שכולנו מחפשים – אהבה.
נראה שהוא מצא את שלו. בכל פעם שדיבר עליה העיניים שלו נצצו כמו ילד קטן ולמרות גילו הלא צעיר אין ספק שהבחור מאוהב. השיחה איתו עודדה אותי, אפשרה לי לחשוב ולהבין שלמרות הכל ואחרי הכל זה מה שבעצם מחפשים.
ביקשתי ממנו שייקח אותי לאזור אלנבי, קבעתי עם הערפד שלי והידידות שלו לצאת לבר. נסענו במכונית המפוארת שלו ודמיינתי לעצמי לרגע חיים אחרים, נטולי דאגות כלכליות. המכונית נעצרה בתיאום מושלם עם הערפד שהיה נראה כאילו שתי קרבנות שהוא צד תלויות לו על הכתף, הוא אמנם לבוש בלבן ולא בחליפה השחורה שמאפיינת אותו אבל העור הבוהק שלו והמבט השיכור נשארים לנצח.
– “מה זה!? איפה היית!? ועם מי!?”
– “אמרתי לך שאני באה מפגישה עסקית”
שיבין מה שהוא רוצה מזה, חשבתי לעצמי. זה משעשע אותי.
נכנסו ל”כולי עלמא”, פיק אפ-בר באווירה תל אביבית טיפוסית. מוזיקה טובה אבל לא מתרוממת ואנשים יפים. המחשבות לא עזבו אותי, הערפד התגפף עם הקרבנות ואני עם עצמי במחשבות.
“לא יכולה להפסיק לזוז גם כשהמוזיקה נפסקת”, משהו בחיי עומד להשתנות? לקחתי את הוויסקי קולה שלי ונעלמתי קצת בחללי המקום, מנסה להבין את הלך הרוח. התיישבתי על הבר וצפיתי בערפד. בלילה רגיל זה אולי היה מגרה אותי לראות אותו ככה, אולי אפילו הייתי מצטרפת. אבל אפילו כשהעברתי קצת את ציפורני החתול השחורות שלי על הגוף שלו לא זז בי כלום. הוא ניסה לשווא לצרף אותי לחגיגה, דאג לשלומי כהרגלו, אבל אני הייתי במחשבות.
משהו קצת עצר אותם, חיוך כמו של החתול מ”עליסה בארץ הפלאות” הציץ צמוד אל הקיר שממול הבר, הוא ניגש והציג את עצמו, הוא מרתך מתכות כבן 40, חתיך. אמן מיוסר כמו שאני אוהבת. הוא התיישב והציע לי לשתות, סירבתי אבל זה לא עניין אותו ומצאתי את עצמי עם עוד כוס ביד. נגיעה פה וקצת שם, הוא התקרב אל האוזן שלי ולחש:
– “הריח שלך משגע אותי … והמגע של העור”
חייכתי במבוכה למרות שלא הייתי מובכת.
– “על מה את חושבת?”
– “אני לא יודעת למה מקרינים מאחורי הדיג’יי את הסרט של הפאוור ריינג’רס”, מה הקטע הדבילי הזה ולמה אני לא מצליחה להפסיק לבהות בזה !? ”
הוא צחק וחייך יותר. “מאיפה באת לי פתאום!?”
הוא התחיל לספר על עצמו, אמר שהוא מחפש זוגיות. רוצה את האחת שלו ולא מוצא.
לגמתי עוד מהמשקה, הסתכלתי עליו טוב טוב, עמוק בעיניים, ליטפתי את השיער הארוך שלו וקצת את הצוואר. הוא לא נשאר אדיש והתחלנו להתנשק. נשיקה טובה כזאת כאילו הוא מכיר אותי, כאילו אני אותו.
הסתכלתי שוב והמילים פשוט התחילו לצאת. אני לא יודעת למה, אני לא יודעת איך, אני לא יודעת אם תאמינו או לא, אין לי הסבר.
– “הייתה לך אהבה, זה היה רציני, הכנסת אותה להריון, זה לא היה מתוכנן וזה לא הצליח” .
הוא התרחק כאילו ראה רוח רפאים. הסתכל בעיניים וחיפש תשובה. “מה?! מאיפה את יודעת את זה?”
– “אני לא יודעת, אבל אני יודעת, אני פשוט רואה את זה”
– “מאיפה באת לי פתאום? את משגעת אותי”
התנשקנו עוד קצת, אולי כי לא היה לו מה להגיד, אולי כי אני הייתי בהלם מוחלט. בקשתי ללכת, אמרתי לו שאין לו מה לבוא איתי. אני לא רוצה, לא בא לי, אני חוזרת לבד.
– “חכי, אני אצא איתך”
– “טוב, אבל אתה לא בא אלי. אני רצינית, אין לי חשק”
התחלנו ללכת לכיוון שלי, הוא אמר שרק ילווה אותי קצת. הוא ניסה להבין איך ידעתי ואיך זה שהריח שלי משגע אותו.
לא ידעתי להסביר. רציתי הביתה.
לגמתי עוד מהמשקה, הסתכלתי עליו טוב טוב, עמוק בעיניים, ליטפתי את השיער הארוך שלו וקצת את הצוואר. הוא לא נשאר אדיש והתחלנו להתנשק. נשיקה טובה כזאת כאילו הוא מכיר אותי, כאילו אני אותו
פתאום בדרך מכונית עוברת וקולות קרנבל נשמעים: “יאחחחחטי, מה את עושה פה?! באה למוזס?”
מלכת דראג ססגונית בפאה בלונדינית קוראת לי לעברה. אני נגשת בשמחה ומסרבת להצעה.
– “אני יותר בעניין של קינוח”, אני מחייכת עם העיניים .
– “קלטתי אותך, תיהני !!”
אני והבחור ממשיכים ללכת, הוא נעצר, מביט בי . שוב נעצר ואז אומר “לא חשוב”
– “מה ? קרה משהו?”
– “לא משנה.. באמת לא חשוב”
– “כן, פעם”‘ אני עונה מבלי ששאל.
הוא מוריד את הראש, שוב הוא בהלם המסכן. אני לא חושבת שהוא תאר לעצמו לאן תוביל היציאה שלו לפיק אפ בר.
– “אבל אין לך…”
– “לא, לא.. ברוך שפטרנו”
זה הרגיע אותו, התיישבתי והצעתי לנו לנוח רגע.
שתיקה מביכה, הוא בהלם ולי אין כוח להתמודד.
– “מאיפה באת לי פתאום?! ואיך את יודעת דברים? הריח שלך והמגע שלך משגעים אותי. אני לא יודע מה לעשות”
– “אני יודעת, אני הולכת הביתה. אתה תהיה בסדר, אתה תמצא מישהי בשנתיים הקרובות ותתחתן”
המשכתי ללכת, הפעם לבד. הוא בהלם. לא מבין מה קרה לו ואיך. אני לא מסתכלת אחורה, ממשיכה ללכת בצעדים בטוחים, לא בטוחה בכלל מה קרה פה ואיך. כל כך הרבה אירועים וזה רק לילה אחד.
אני חוזרת הביתה. לבד.
