בימים האחרונים פורסם על החלטת הקהילה הגאה בירושלים לקיים את מצעד הגאווה בעיר תחת הנושא “דת ולהט”ב”. יש כתבות שבהן נהוג לפרסם גילוי נאות על זהות הכותב בתחתית תוכן דבריו, אך במקרה הזה אזדרז להציג את עצמי ואולי הביקורת שלי על ההחלטה של הקהילה הגאה בירושלים, תעבור קל יותר בגרון.
נעים מאד, לירון אטיאס, בן 25, דתל”ש שגדל בישיבה ובן להורים דתיים, ואני דורש שחרור מוחלט מדת. “אז אתה שונא דתיים”! לא. אמרתי שאני דורש שחרור מוחלט מדת. “אתה בטח התל אביבי המנותק!” בשנתיים האחרונות עברתי לתל אביב כי נוח לי בה יותר מבכל מקום אחר, אך לא נולדתי בה וב-23 השנים הקודמות (רוב חיי) גרתי ביבנה. “בטח אתה מאלה שאף פעם לא עלו לצעוד בירושלים!” ארגנתי 2 אוטובוסים שעלו בשנה שעברה למצעד הגאווה בירושלים, ובמצעד עצמו חטפתי יחד עם בן זוגי יריקה לגופנו מהומופוב שטוף שנאה. עכשיו ברשותכם אשים את ההתנצלויות מאחוריי בתקווה שזכיתי בליגיטימציה להעביר ביקורת, ואכתוב מדוע אני חושב שההחלטה לבחור בנושא “דת ולהט”ב” למצעד גאווה היא האירוניה במיטבה.
כי מאסנו. מאסנו בצורך להתנצל על הדרישה לשחרר את הדת מחיינו. מאסנו בצורך של החילוניות בישראל, ועכשיו גם של הקהילה הגאה, לגלות סובלנות לדת כרעיון תמים. כמדריך באיגי, אני מבקש להעביר הלאה מסר חינוכי; כמוני, יש רבים שמאמינים שהקריאה של הקהילה לחופש מיני וחירות מגדרית, עומדת בהכרח בסתירה לערכי הדת, שבבסיסה מיזוגנית, פטריאכלית והומופובית. יסודות אלימים שלא נותנים לנו מקום להיות הצבעוניים שאנחנו. לצעוד בשם הדת (אה, והלהט”ב) זה לבקש מאתנו, שוב, לא לערער על הסדר החברתי הקיים. להיות אנחנו בשקט; לא מוחצנים מדי, חלילה במגדר הלא נכון, ממשוטרות מינית ולבושות כיאה לבנות מלך. והדת, כבשלה, תוסיף להיות הנהנית העיקרית מהסטטוס קוו; הליברלים יחרקו שיניים ויידרשו להכיל את האלימות שלה, הגלויה והסמויה.
ועוד מאסנו. מאסנו מכדי לתת דלק למנוע הגדול ביותר של האלימות כלפינו. בשם הדת סוכלו ניסיונות רבים להיטיב עם הקהילה הגאה; מאבקנו מטורפד בחסות “אם-זה-דת-ומדינה-זה-אף-פעם-לא-זמן-מתאים”, והסכמים פוליטיים עם המפלגות הדתיות לעולם מהווים מחסום לשינוי. למרות סקרים שנערכו ולימדו על רוב מובהק שתומך בנישואים גאים, בפועל אין על מה לדבר ואין עם מי להדיין; בשם הדת, מפלגות משתיקות את רצון העם וממשיכות להחליש את כוחה של הקהילה במאבקה. ושלא נטעה, לא רק מנהיגים פוליטיים בשם הדת פוגעים בנו; בשנה האחרונה נחשפנו לאין ספור אמירות מסיתות של ממש כלפי להט”בים; מנאום הסוטים של הרב לוינשטיין דרך מכתב התמיכה לגילויי הומופוביה בחתימת 300 רבנים וכלה ברב שלמה עמאר שכינה את הקהילה הגאה “כת של תועבה”.
ומאסנו. מתי שמעתם על אסופת רבנים שמעוניינת להיפגש עם הקהילה הגאה כדי לקיים כאן חיים במשותף? הקהילה, מנגד, תומכת דרך ארגוניה השונים, בנוער ובבוגרים להט”בים דתיים ללא הבחנה או דעה קדומה. הדרישה להכיל היא תמיד חד-צדדית; אין דיאלוג, יש מונולוג בלתי נגמר שלנו אל קירות שמבקשים את ביטולנו. ועלינו להכיר בכך, ולהפסיק להגיש את הלחי השנייה, ולו למען כבודנו העצמי כקהילה שלא מתנצלת על היותה.
ואם לא שכנעתי את הקורא בדבריי, אשמח לדעת מדוע נכון להעלות את הדת על נס, יותר מאשר זהויות אחרות. מדוע לא “חילוניות ולהט”ב”, או “טבעונות ולהט”ב”? מדוע ההגמון הוא שצריך לקבל את הבמה במצעד שכל כולו מחאה מתוחמת בגבולות וקצובה בזמן?
כדאי שאסיר את הספק; איננו נאבקים ברצון של להט”בים דתיים להישאר במעגל הדתי. אנחנו, המבקרים את הבחירה של נושא המצעד, מאמינים שזכותו של כל אדם להגדיר את הזהויות שמרכיבות אותו מבלי לחוות אלימות או שנאה. ואנו, כקהילה, כואבים את האלימות בתוך החברה הדתית עצמה, ואת הלהט”ב בארון שצריך לשמוע את רב הישיבה מסביר לקהל בבית המדרש שהזהות שלו היא מחלה ניתנת לטיפול. איזה מסר אנו מעבירים לו כשאנו, מבחירתנו, צועדים בשם המוסד שאחראי על הפגיעה בו? נאחל לו מעומק ליבנו, אם בכך בחר, להצליח לשנות את הקהילה הדתית מבפנים. אעזור לו לצבוע בגאווה אירועים דתיים, לא לצבוע בדת אירועים גאים.
כי לא את הדתיים ביקשנו להעלות על המזבח. את הכבלים של הדת ביקשנו לשחרר מגופנו, ממחשבותינו ומרעיונותינו, ולוודאי שלא לצעוד בשמה.
הכותב הוא פעיל חברתי בקהילה הגאה
