לדאוג לאושר שלי או לאושר של אחרים? גילי בסון בהרהורים של אמצע הקיץ
זרעי קיץ נשאים ברוח, אבל הפעם הם לא מרמזים על איזה קיץ הולך להיות. הם נישאים לקראת סוף העונה אל עונת החגים שמתקרבת.
כל אוהבי הקיץ אולי מתקשים להאמין, אבל בקרוב נצטרך להניח לשמש ולים. מה לעשות, לכל תקופה התחלה וסוף, עונה מתחילה, נמצאת בעיצומה אבל גם נגמרת, וככה עוד רצף של זמן הולך ועובר.
כשאני מסתכלת על הקיץ שעבר ועל תמונות שלי בים או במסיבת בריכה, אני רואה היטב את הקיץ הכי טוב שידעתי. זה שעוד החלמתי בו, שעוד חלמתי בו, זה שבו עשיתי הרבה דברים בפעם הראשונה.
הפעם הראשונה בה הלכתי לים, הפעם בה לבשתי לראשונה בחיי ביקיני ושמלות ונהניתי מהשמש שמציפה את גופי ומהדרך בה הבגדים מונחים עלי. ידעתי שיש עוד שלב אחד לעבור, שיש עוד קצת להחלים סופית אבל נהניתי, שמחתי והתרגשתי מכל חוויה שנקרתה בדרכי.
הפעם הראשונה ההיא גם הייתה בקיץ שעבר שבו הרגשתי לראשונה את מה שחוויתי רק בחלומות הכי פרועים שלי – את המגע, את התחושה של סקס כמו שתמיד רציתי וידעתי בתוכי שאני אמורה לחוות, את תחושת השלמות ואת הרגע המיוחל הזה שבו הכל קרה, את הדרך ואת המי. אותו אחד שידעתי עוד מהלילה הראשון בו נפגשנו שהוא הולך להרעיד את עולמי.
הקיץ ההוא חלף ואיתו החוויות המרגשות, הגיע החורף ואיתו הציפייה להשלים את הזהות המגדרית של הגוף שלי. את הפעם ההיא ליוו מצלמות וחברים וההוא שהרעיד את עולמי. וכך הושלם התהליך הפיזי שלי. מעכשיו יש לי רק רצונות הגיוניים וברי השגה כמו גוף חטוב יותר, שיזוף הולם ואולי לשנות צבע שיער, אתם יודעים, דברים נורמליים כאלה.
גם הקיץ הזה כמעט כבר נגמר וגם בו היו חוויות לא רעות. אין כבר מה שיפריע אין מה שיציק, אין מה שיעכב חוץ ממחשבות. קל לי לראות את עצמי במראה ואני נהנית ממה שהצלחתי להשיג וחושבת על הבאות. איפה אני עכשיו בקיץ הזה לעומת הקיץ שעבר? הרבה דברים קרו ואיך אפשר להתחרות בכלל בשינוי שעברתי, הרי כל חוויה שלא תבוא לא תשווה לרגע שכזה.
אולי בגלל זה הרגשתי את הצורך לקחת חלק ולהראות לכולם את מה שעברתי, להתגאות בדרך ובעוצמת הדברים ולדעת שלא עשיתי שינוי רק בתוכי אלא גם שימשתי איזו דרך עבור אחרים. יכול להיות שבתהליך שעברתי אני שוב שוכחת את מה שבאמת חשוב? את הרצון שלי?
אחרי תקופת המצעדים האחרונה והפעילות החברתית אין לי ספק שיש מה לעשות פה. פתאום מהצד שלי אני רואה רובד נוסף של דיכוי שמעולם לא חוויתי. כאישה אני יכולה לראות על מי הקהילה בוחרת לשים לדגש וממי מתעלמים כמעט לחלוטין. הייתי צריכה להלחם כל כך על המקום שבי ועכשיו על המקום שלי וזו בהחלט מטרה חשובה, לצעוד, להרצות, להתראיין ואפילו לכתוב את הטור הזה ממש, לכל פעולה יש אג’נדה חשובה שעומת מאחוריו, אבל אולי לא את טובתי האישית שלי.
שלא אעשה עוד את מה שמצפים ממני, או את מה שגוף כזה או אחר מכתיב לי, שלא אתפשר על אהבה או אושר אלא שאקח את האושר שלי למה שעושה לי ורק לי טוב: גילי
איפשהו במהלך השינוי שלי החלטתי לקחת צעד קדימה, פחדתי שיגלו את העתיד לבוא, לא רציתי לחלוק את “ההיריון” שלי עם אף אחד, ידעתי את העתיד לבוא ואולי רמזתי עליו גם לסובבים. הקיץ התחיל להתקרב אל הרחובות של יפו בה התגוררתי ואל דירה שכבר לא אהבתי, חזרתי מניו יורק הענקית וראיתי שם עולם שלם, אפור, ירוק וצהוב של רחובות שיצרו את כל הצבעים האפשריים. התחלתי בטיפול הורמונלי שהחליש את הגוף והקשה עליי לחוות את הצבעים באמת.
כשחזרתי וירדתי מהמכונית אל הדירה שלי ידעתי שעלי לעזוב. ידעתי שכשאני עוזבת אני לא אציג את עצמי שוב באותה הדרך, אני לא מסוגלת יותר לחיות את השקר ועדיין לא מסוגלת לספר את האמת, אז החלטתי שלפני חיפוש הדירה ולפני שאני מציגה את הזהות שלי בתעודה אני הולכת לשנות את שמי. זה צעד מתבקש שעלול לחשוף את העתיד לבוא בפני כולם.
השם גילי כבר התגלגל במורד הגרון והחוצה מהפה בעיקר כשהכרתי אנשים חדשים, בעיקר כשלא רציתי שיזהו אותי בצורה אחרת. נכון, זה שם של נשים ושם של גברים, ונכון שהוא דומה לשם בו נולדתי פיזית, אבל מעבר להכל הוא משקף את הנשמה שנולדה עם הגוף שלי. רציתי לקחת מהשם הקודם את הצחוק והאושר שטבעו בי אבל היה לי חשוב שלא יהיה בהם תנאי. היה לי חשוב לצוות על עצמי ולהזכיר לי בכל פעם שקוראים לי שהאושר הזה הוא שלי ותלוי רק בי, שלא אעשה עוד את מה שמצפים ממני, או את מה שגוף כזה או אחר מכתיב לי, שלא אתפשר על אהבה או אושר אלא שאקח את האושר שלי למה שעושה לי ורק לי טוב: גילי.
ואכן הצחוק והגיל התגלגל וכשהחלפתי את השם בתעודת הזהות שמרתי על הזהות בה גדלתי ולקחתי לי את שלי. והיום? האם אני באמת עושה רק את מה שגורם לי להיות מאושרת או ששוב אני שמה את עצמי בצד ופונה לאחרים, ומה חשוב? אני או טובת הכלל?
את התשובה אני כבר יודעת. הוכחתי לעצמי עד כמה היא נכונה. טובת הכלל שיכולה להגיע מתוכי יכולה לבוא אך ורק אם לא אזניח את עצמי. תקראו לזה אנכיות, נרקסיסטיות, חוסר צניעות או כל מילה אחרת שהחברה המציאה כדי לדכא את האני העצמי, בכור ההיתוך הישראלי אסור להיות שונה, אסור להרים את הראש, כולנו “עם” אחד. אבל ברור לנו שאנחנו לא כולנו אחידים בדעות, גם אם לרגע נדמה לנו שאנו צועדים אל אותה מטרה, וברור לי שאני חלק מקהילה מסוימת אבל אני לא הקהילה עצמה.
אני, עצמי והדעות שלי חלוקות כבר בתוך הראש מספיק. הרגע בו הייתי הכי צלולה, ברורה והחלטית היה כשלקחתי אחריות על מה שאני רוצה להיות מבלי להתחשב באחרים.
אני לא כאן לייצג אף אחד, אבל אין לי ספק שהסיפור שלי יכול לעורר השראה באחרים ואולי בו אני באמת צריכה להתמקד. אולי הגיע הזמן להוריד את הפעילות החברתית ולחזור להתמקד בעצמי, כל ישיבה על מכונת התפירה, כל עמידה על במה, כל פסקה שנכתבת מזכירים לי את האושר שלי, את מה שעושה לי טוב, את הצחוק שמתגלגל על לשוני: גילי.
אני חושבת שלפני שגם הקיץ הזה מסתיים ולפני שהחורף בא, אני אתמקד בעצמי ולא בעשייה חברתית, אני אמשיך לכתוב מתוך כוונה, אני אמשיך לתפור מתוך השראה ואחפש את הבמה שראויה לי, כי רק ככה מאחורי הקלעים אוכל להיות מאושרת באמת.
