נכחתי השבוע באירוע של חבר מהעבודה, באחד הישובים בהרי בנימין.
ביציאה מהמקום, חיכו לנו בטונדות שעליהן הודבקו שלטים שסימרו את שערי: “להט”ב זה לא נורמלי ולא יהודי, די לסתימת הפיות!”.
התהפכה לי הבטן, והרגשתי את הכאב והכעס עולים ומפעפעים בתוכי.
חשבתי על הנערה המתוקה, המבולבלת, שיוצאת כל יום מהבית לבית הספר, וצריכה לראות את מלות השנאה המחריבות. שחוזרת לעצמה באדיקות על המנטרה “את לא כזאת. את תתחתני עם גבר, והכל יהיה בסדר. את לא סוטה. את לא כזאת”. חיבקתי בלבי את הנער הדבק בלימודו, מתפלל וזועק לאלוהים “רק לא להיות ככה, אל יהא חלקי עמהם. תן לי פתח להיות אחר, או לא להיות בכלל”.
לא הצלחתי לשער בדמיוני אילו תחושות עולות בקרבן ובקרבם של צעירים וצעירות המתמודדים עם בלבול מגדרי במקום כזה. איך את מרגישה כשכל בוקר שלך מתחיל עם השחתת הנפש שלך, פשוטו כמשמעו.
וחשבתי גם על עצמי, לפני 15 שנה. על התעצומות שנדרשתי לגייס כדי להיות “כמו כולן”, כדי להצליח לעבור את שנות ההתבגרות עם הדחקה מוחלטת של הזהות המינית שלי, ובעיקר כדי שחס וחלילה אף אחד ואחת (ובראש ובראשונה – אני) לא ידעו את האמת אודותיי. גם אני אחת מ”הם”.
יום למחרת, קיבלתי מחברה תמונה בווטסאפ שנתנה פתח לתקווה גדולה. שהראתה שהמאבק שלנו מצמיח פירות, עקב בצד אגודל.
שגם במקומות בעלי צביון דתי, מעוזים של הציונות הדתית, השינוי מתרחש.
מסתבר שבעקבות אותם שלטי שנאה, קבוצה של צעירות וצעירים מגוש עציון, החלו לפזר שלטי נגד, שלטים של אהבה.
“על שנאת חינם נחרב הבית”; “נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה באהבת חינם” (הרב קוק).
אפשר לחזור לנשום.
לפני שנתיים במצעד הגאווה בירושלים, נרצחה נערה צעירה, שירה בנקי, בפיגוע שנאה. דמה נשפך רק על שום שהעזה לתמוך בחבריה, להשמיע קולה במאבק על צביונה של העיר, על הזכות של כל אשה ואיש לחיות בבטחה כמות שהם.
בעוד יומיים נצעד שוב, יחד, במצעד הירושלמי. נצעד כדי לתת תקווה לכל אותן צעירות וצעירים שנמצאים במקום חשוך, של שנאה עצמית, של ייאוש. נצעד כי לא ניתן לקולות של הסטה ובריונות להשתיק אותנו, ולהחזיר אותנו לחיים במחשכים. נצעד כי היהדות שלנו אחרת. יהדות שבה כל אדם נברא בצלם. שבה “ואהבת לרעך כמוך” הוא כל התורה כולה.
השנה מצעד הגאווה בירושלים צועד בסימן “דת ולהט”ב”. בואו לצעוד איתנו, כדי להגביר את האור.
