ישבתי לאחרונה על כוס קפה עם חברה שהשתתפה במצד הגאווה בבאר שבע, לפני שזה אירע. קפה שחור, למרות שנדמה לי שאנחנו לא נגדיות בצבא. כלומר, היא בגזרת השחור ואני בגזרת ההפוך. אשכנזיה, היא קוראת לי. הפגישות האלו בין אחר הצהריים לערב ביום שבת, הן האהובות עליי ביותר. יש משהו בשעות הללו שלא ניתן להסביר, ואין צורך. הדברים הטובים בעולם שריק גדול מצוי בו הם אלו שלא ניתן להסביר. וגם לא כדאי.
ישבנו ושתינו. שום דבר לא בוער. היא כיבתה סיגריה. איזה ריח מסריח. זה הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו. אבל היא ציפתה שאחשוב ואשאל אותה משהו אחר. למה באר שבע? למה מצעד הגאווה? למה צריך עוד אחד? מתי כבר פתח תקווה? ועוד כהנה וכהנה שאלות קיומיות. כלומר קיומיות עבורנו בפינה שלנו בתל אביב. לא שאלתי. הרי מצעד גאווה אמור להיות עניין טבעי, לא כזה שאתפלא לגביו ואתהה על קיומו. אבל לא. מצעד גאווה הוא לעולם לא טבעי וזה עומד בסתירה מתמדת לקיום שלו; וזאת מכיוון שאילו משהו בגאווה היה טבעי, המצעד לא היה נדרש. והוא נדרש.
“אז את לא שואלת אותי על הדבר הזה שאני לא מפסיקה לדבר עליו עם כולם, ובפייסבוק, ועם עצמי בדיאלוגים נמשכים?”
אני לא מרגישה צורך לשאול, אמרתי לה. לא כי לא אכפת לי, לא כי אני מעדיפה להתעלם מקיומו. אני מאד שמחה שהצלחנו (באופן אוטומטי אני מחשיבה את עצמי כחלק מהכלל שהצליח לקיים אותו) לערוך אותו, ושגם באר שבע חופשית, לפחות לצהריים אחד. העניין הוא אחר: אני מרגישה, לאט ובזהירות, פתיחות קלה אם כי משמעותית ומתפתחת, של האוכלוסיה הצעירה במדינה הברוכה הזו, כלפי הקהילה הגאה, מאבקיהם, רצונותיהם. פתאום אנחנו לא “הקהילה”, או רק הומואים ולסביות. לפתע השיח הופך לשכבות-שכבות, מדרגות-מדרגות, והכללה הגורפת מתמעטת. לא מדברים על זכויות “ההומואים”, אלא יש פתיחות לשמוע על אמהות לסביות, טרנסג׳נדריות, א-מיניים ועוד ועוד.
מצעד גאווה הוא לעולם לא טבעי וזה עומד בסתירה מתמדת לקיום שלו. וזאת מכיוון שאילו משהו בגאווה היה טבעי, המצעד לא היה נדרש. והוא נדרש
מצעד הגאווה בבאר שבע, בירושלים, ואם המצעדים בתל אביב, הם מבחינתי הוכחה ניצחת למאבק הקשה שנראה בלתי אפשרי לפני 30 שנה, כאשר חוק משכב זכר עוד התנוסס בגאווה לא גאה בכנסת ישראל. הומואים נחשבו לפושעים, ולסביות? לא היו קיימות. מה לגבי טרנסג׳נדרים, כאלה שרוצים לשנות את מגדרם? אין דבר כזה, מדובר בתופעה שמתרחשת בארצות רחוקות רחוקות מעבר לים. חולי נפש. סוטים, לא נורמלים, מוקעים מהחברה.
והיום. היום ישנה בורות בלתי נתפשת כלפי הרבדים השונים שאנשים שונים רוצים להגדיר את עצמם דרכם, הומו זו מילה שעדיין משמשת כקללה, לא השגנו זכויות מלאות ועם זאת – מרחק שנות אור וגלקסיות מרוחקות מזמן הורינו והדור ההוא, שלא הבין ולא רצה.
אין לי צורך לשאול על מצעד הגאווה, וזו אולי טעות, אמרתי לה וגם לעצמי. אבל היה לי ברור, עוד כשהמצעד נמנע בכוחה של המשטרה ועיריית באר שבע, שיום אחד המאבק יצליח ונוכל לצעוד (גם אם לא פיזית) ברחובות העיר, הומו עם לסבית עם טרנס עם סטרייט וכל מה שיש עוד להציע. לא ידעתי ולא קיוויתי שזה יגיע כל כך מהר, שנה אחרי.
כוחנו בקיומנו. לא ניתן להתעלם ממי שלא מתעלם מהשוני שקיים בעצמו; ולא מתעקש להעלים אותו אלא דורש הכרה שכך הוא. אין לי ספק שיגיע היום בו מצעדי גאווה כבר לא יהיו רלוונטיים אלא בתור מסיבה גדולה של זהויות ותו לא, זאת מכיוון שכל הזכויות וכל החובות יהיו מאוזנים בין כולנו. ייתכן ואני נאיבית. אבל מה רע בכך. בינתיים אשב על כוס קפה עם חברות שמספרות איך מרגש לראות את העיר נפתחת בפניהן, פרושה וחמה, מקבלת אותן אליה צעד אחר צעד.
