לא מחלה. קהילה

טור זה נכתב כתגובה לפרסום אתר “סרוגים” בהקשר לכנס “קדושים תהיו” שנערך השבוע (ג’) במטרה לחשוף את הרבנים המשתתפים לקהילת הלהט”ב מנקודת המבט התורנית. הכתבה שותפה בעמוד הפייסבוק של האתר תחת הכותרת “אפשר לרפא את הנטייה”.

כשקראתי את הכותרת הרגשתי רע. לא הצלחתי לגרש מתודעתי את האסוציאציה המידית שהכתה בי של התעמולה הרצחנית של הנאצים בגרמניה של שנות ה-20 וה-30. לפני שמתרעמים על זילות השואה, זה ממש לא הסיפור. בתור יהודי שגדל במשפחה של ניצולי שואה אני יודע לעשות את ההפרדה המאוד ברורה בין מעשי הנאצים לדברי הרבנים. אני פשוט לא יכול להתעלם מהדמיון של התקשורת הימנית בגרמניה טרם עליית הנאצים לשלטון.

כשהרבנים טוענים שאפשר לרפא את הנטייה הם חוטאים מספר פעמים.

נתחיל מזה שקהילת הלהט”ב, או בשמה האמיתי קהילת הלהטבפא”ק (הומואים, לסביות, טרנס, בי, פאן, א-מיניים וקוויר) היא לא נטיה אלא קהילה. היא קהילה גדולה, שאחוז המשתייכים אליה באוכלוסית ישראל גבוה מאחוז החרדים.

הקהילה כוללת בתוכה גם אנשים בעלי נטיות מיניות לא הטרוסקסואליות וגם אשר מגדרם אינו בינארי או לא תואם את מינם. כלומר, אנשים שהמין הביולוגי שאיתו הם נולדו לא תואם את הזהות המגדרית שלהם (לדוגמא: אדם שנולד כזכר אך מגדרו הוא אישה ולא גבר). הכוונה במגדרים לא בינאריים היא לאנשים שלא מזדהים כגבר ולא כאישה.

אבל זה ממש לא העיקר כרגע. העיקר הוא שכשהם כותבים “אפשר לרפא את הנטייה” מתקבל טיעון המקבע בתודעה את הנטיה המינית כמחלה – כמשהו שיש לרפא ואי אפשר לקבל אותו כפי שהוא או להניח לו להתקיים.

גם אם הם לא מסכימים עם קיום יחסים הומוסקסואליים או חולקים על קיומם של מגדרים לא בינאריים (דבר שמוזכר ע”י רבנים רבים) אין להם זכות לכנות את קהילתנו כמחלה. אני לא חולה, אני חופשי להיות מי שאני.

עפ”י הכתבה המדוברת, אמר הרב שמואל אליהו בכנס כי יש לטפל בנטייה הזו, ומחה על כך שרבנים המטפלים ב”בעלי נטיות הפוכות” – מושתקים.

אני אומר שהם לא מושתקים מספיק. הוכח ע”י אין-ספור מקרים, מחקרים מדעיים ונסיונם של אנשי דת רבים כי טיפולי המרה, או כפי שד”ר אליהו אקרמן מעדיף “לסייע לאנשים שפונים אלינו”, גורמים לבני הנוער הללו תחושות של שנאה עצמית ודכאון שמביאות איתן פגיעות עצמיות ונסיונות התאבדות שלצערי ברוב המקרים גם מסתיימים במוות.

אני יוצא מנקודת הנחה שלרוב קוראי האתר מובן מאליו שהתאבדות מוגדרת ביהדות כחטא חמור ביותר. המסקנה המתבקשת מכך היא שעידוד אדם לביצוע מעשה חמור שכזה, הן באופן ישיר והן באופן עקיף הוא חטא חמור לא פחות.

לגבי דבריו של הרב ארל’ה הראל שעוסק בטיפולי המרה (סלחו לי, אני מעדיף לקרוא לילד בשמו) על כך שלא כל מי שחש משיכה מינית הומוסקסואלית הוא חלק מקהילת הלהט”ב – הוא חד משמעית טועה. כפי שציינתי קודם, קהילת הלהטבפא”ק, שהאותיות ב’ ופ’ בשמה מייצגות אנשים בעלי נטייה מינית לא בינארית, זאת אומרת אנשים שנמשכים גם לגברים וגם לנשים כוללת בתוכה את כלל האנשים אשר חווים הפליה על רקע נטייתם המינית או מגדרם.

ציטוט מתוך דבריו: “לא ברור לי איך אדם דתי הנמשך לגברים אך גם לנשים יכול לדרוש לגיטימציה תורנית למעשיו”. אני לא מבין איך אדם המאמין בדת הדוגלת באהבה, אדם שמאמין באל החנון והרחום, יכול להתבטא כך ולפסול את הלגיטימציה של אדם לאהבתו.

בתור אחד שלוקה במחלה הארורה “להטבפא”ק” אני מוכרח לציין כי איני מרגיש חולה, איני זקוק לשום סוג של טיפול כי אהבה לא יכולה להיות מחלה גם אם היא לא הוכשרה על ידי הרבנים המצוינים בכתבה.