צילום: מלכיאלה בן שבת
לאחר חודשיים של הפסקה, מגזין ג’נדרטאק חוזר לפעילות. רגע לפני פרויקט האמנות הגדול של המגזין, אנחנו מציגות בפניכםן שני גיליונות על כל אחת ממנהלות המגזין. והפעם- דנה ברכה.
הגיליון נערך ועוצב ע”י דייב יעקב. לצפייה בגיליון:
מי את דנה ברכה?
בת 32 ,אישה, פאנסקסואלית, פמיניסטית ופעילת בודי פוזיטיב ברמה כזו אחרת. סקרנית, מרדנית ומעופפת מלידה . מקימה ועורכת את מגזין ג’נדרטאק בשותפות עם דייב יעקב. נשואה לדני אחירון. אמנית אוטודידקטית. מאפרת ומעצבת שיער.
כיצד השפיעו המקום והסביבה בהם גדלת על התפיסות המגדריות שלך?
בכנות? אני עדיין מנסה להבין. לבית, לרקע התרבותי שלי, למקום הקטן בו גדלתי, לעצם היותי אישה ולעובדה שמעולם כביכול לא התאמתי פיזית לסטנדרט- יש קשר ישיר למה שעיצב אותי מבחינת התפיסות המגדריות שלי. למרות מה שהייתי רוצה לחשוב- אני יודעת שכל החיים אני אמשיך לפרק ולהשיל מעל עצמי תפיסות שהן לא שלי.
תהליך ההתבגרות שלי היה די משונה. גדלתי בבית מאוד חם עם תפיסה מאוד ברורה של חלוקת תפקידים מגדרית לצד המון פתיחות וקבלה. עם זאת, אני חושבת שנולדתי מורדת- כי אם קבעו לי עובדות? תמיד ניסיתי את ההיפך המוחלט. חקרתי וסירבתי להתאים את עצמי. במידה מסוימת אני עדיין עושה את זה. לגרום לי לשטוף כלים נגיד, זה מאבק אמיתי .
לעומת זאת, אני כן מקיימת בחיי את התפקיד של “האישה המכילה שמקריבה מעצמה” (לעיתים יותר מדי קרובות על חשבונה). נראה לי פשוט שלדפוסי חשיבה, יותר קשה לשים לב.
בתור ילדה / נערה שמנמנה (כביכול) סבלתי מבריונות והצקות בבית הספר- כיתה ו’ למשל היא שנה שלא אשכח. בדיוק עברתי לבית ספר חדש, והייתי כמו חייזר עם ציצי ותחת שלא היו לאף אחת אחרת. סבלתי מאלימות על רקע מיני במהלך השנה הזו, שרק לאחרונה הבנתי את האימפקט שלה. וזו רק אנקדוטה אחת מיני רבות.
זה הוביל לכך שבמשך שנים תיקפתי את עצמי באמצעות מיניות במערכות יחסים ובעולם. מה גם שבתור אישה שמנה המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לקבל (אחרי ‘רזית’) היא שאני סקסית.אני חייבת המון תודה להורים שלי, שאפשרו לי לבטא את עצמי – גם אם זה היה קשה או שהם לא אהבו את זה.
היום אני מגדירה עצמי כפאנסקסואלית- אבל בהתבגרותי לא הכרתי את המונח הזה, ופשוט יריתי לכל הכיוונים. חשבתי שאני א- מינית, לסבית, דו ומה לא. כבר בגיל מאוד מוקדם, הייתי מוקפת בחברות שהרגשתי לידן כמו עוף משונה. העובדה שהייתה לי כתף בבית חשובה מאין כמותה. וכואב לי, מאוד, על הבדידות והפחד שנלווים לכאלו שעוברים את חקר הזהות הזה, בלי מערכת התמיכה המשפחתית.
אז איך בעצם הגעת לאמנות?
אומנות תמיד הייתה שם. מגיל מאוד מאוד צעיר הרגשתי לא מובנת, לא קשורה ושונה מהסביבה שלי. מה שהיום אני יודעת לתת לו שם ולהגדיר כדיכאונות וחרדה. טוב, אני פשוט שונה וזה לחלוטין בסדר. המציאות של הבית שלי לא הייתה פשוטה, וגם לא המציאות החברתית והאישית שלי. אומנות נתנה לי מקום לברוח אליו, ניתוק מהעולם החיצוני וכמו כן מקום לחקור את עצמי ולהבין בצורה מזוקקת את כל מה שעובר עליי. אומנות הייתה הדרך שלי לבטא את כל מה שלא הצלחתי להגיד.
צילום: תומר קצב
מה התהליך שעברת בתוך העשייה האמנותית שלך?
במקום מסוים תמיד אמרתי שאני אתעסק באומנות לא משנה מה – כי אני הרי מורדת. אבל לא באמת הייתה מערכת שתמכה בחלומות שלי. אני חושבת שההורים שלי קיוו לחיים יותר פשוטים כביכול עבורי, הם רצו שאלמד ואצליח ואתחתן ואלד תינוקות חמודים, כי “לא מתפרנסים מאומנות”.
אם אהיה לחלוטין כנה עם עצמי- אודה שלפעמים אני עדיין נופלת למקומות האלו. למחשבה על לוותר ושלא אצליח- אבל היום אני יודעת שאין לי ברירה אחרת. כל דרך אחרת עבורי היא לחיות בסוג של גיהינום פרטי. כן, לקח לי חמישה ניסיונות באוניברסיטה ובמוסדות לימוד כאלו או אחרים כדי להבין שזה לא בשבילי. והמון סיפורים וחרדות- כדי להגיע לנקודה שאני לא רק מדברת את זה, אלא גם מקיימת את זה.
מה היצירה מאפשרת לך לעשות ומהי אמנות עבורך?
כשעוד גרתי בבית של ההורים- שאלתי את אמא שלי: “למה את לא תולה את הציורים שלי?” והיא בתגובה אמרה- שהיא לא מסוגלת לראות אותם כל היום, כי הם עושים לה בחילה. מיותר לציין שנעלבתי אז, אבל היום? אני גם לא מסוגלת לראות אותם. הם גדושים בכעס , כאב, עצב וקורטוב של שנאה עצמית לקינוח.
עם השנים למדתי להשתמש באמנות כדי לייצר טוב- עבור עצמי ועבור הסובבים אותי. היא הפכה להיות כלי מדיטטיבי עבורי. היא יכולה להיות עצובה ,כועסת או שמחה- אבל היא הרבה יותר מזוקקת, מדויקת ופשוטה.
המעבר לאיפור מאומנות פלסטית, למרות שהיא תמיד הבית עבורי, היה נקודת מפנה של ממש עבורי .היא חיברה את כל הנקודות ופתחה לי דלת חדשה ומוארת. בתחילת הדרך תרגמתי עבור אנשים את הדרך בה הם היו רוצים לראות את עצמם ואת האופן בו אני רואה אותם- לאיפור. ולאחר מכן צילמתי אותם. זה נשמע קטן, אבל זה הזיז עולמות שלמים והיום אני משתדלת לתרגם את האנרגיה הזו לכל איפור שאני עושה, גם אם זו כלה. אני מרגישה בעננים, אם מישהי מרגישה קצת יותר טוב מול עצמה (גם בלי איפור) אחרי מפגש איתי. כי בסופו של דבר? אני רק משקפת לה איך אני רואה אותה. האיפור הוא רק אמצעי.
החיבור שלי לאיפור קרה בזכות דני, בן זוגי, שהוא אמן איפור ודראג מדהים בעצמו. בזכות החיבור הזה, עליתי על במה כביו קווין במשך כמעט שנה על במת ליין ה- d.u.y.a. זו הייתה חוויה אינטנסיבית, מלמדת ופוקחת עיניים מבחינה מגדרית שאין כמותה. והחקר העצמי שהיא אפשרה לי – לימד אותי על העוצמות שלי ועל היכולת שלי לשנות. באופן כללי אני חושבת שלאומנות יש כוח עצום. ויכולת מדהימה לחבר בין אנשים, שלא בהכרח באים מאותו העולם, סוג של מהפכה שקטה שיכולה להזיז משהו באדם אחד או בהרבה הרבה יותר.
צילום: תומר קצב
כיצד תסכמי שנה של עבודה על המגזין?
ההפתעה של חיי. אני לא חושבת שבכלל הבנו בהתחלה מה אנחנו עושים, עד שזה פשוט קרה. וכשזה קרה? זה הפך להיות מאוד גדול, מאוד חזק ומאוד מהר. אני רק מחכה ומצפה בכיליון עיניים לשנה הקרובה ומה שהיא הולכת להביא איתה.
באילו אתגרים נתקלת כאחת המנהלות? מה הפתיע אותך? ממה התרגשת?
זה היה מאוד אינטנסיבי. הניהול והעריכה, דרשו ממני לשמור על שגרת עבודה שלא תכננתי באמת. בעיקר מול דייב יעקב, שאמנם הוא השותף והחבר הכי טוב שיכולתי לבקש בעולם, ובכל זאת היה לנו קשוח. אני מאוד שמחה שלא רצחנו אחד השני. להפך, החברות שלנו רק התחזקה בכל כך הרבה דרכים, אז א-מ-ן. מעבר לכך?
קיבלתי ביקורות על העובדה שאני אישה שנשואה לגבר ומנהלת “חיים סטרייטים” כביכול ומרשה לעצמה לנהל מגזין קווירי או להביע דעה. כי זו לא משנה בכלל מה הדרך שעברתי, עם מי הייתי לפני ומה אני מקיימת בתוך המערכת ה”סטרייטית” הזו. המגדר של שנינו נזיל בטירוף ומביא קשיים משלו.
זה קצת שיתק אותי. אבל בסופו של דבר, העובדה שא.נשים טוענים שאני לא “חלק מהקהילה” אפשרה לי להגיע לקהלים שלא רגילים לדבר או לדון במגדר. ואני חושבת שזה בין הדברים החשובים שהמגזין עשה- פתח את הדיון אל מעבר לגבולות הקהילה. וכן, למדתי שגם בעולם הקווירי- עדיין יהיו יחסי כוחות בין גבריות ונשיות שעובדים יחד, מול עצמם ומול העולם. לא תמיד היה לי נחמד לקבל את המראה הזו או להבין שלפעמים אני מתנהלת בראקציה אליה. אבל היא בהחלט שינתה לא מעט דברים בדפוסים שלי ולימדה אותי ועדיין מלמדת.
התרגשתי מהמון דברים בעשייה המבורכת הזו- קודם כל מהעשייה עצמה. מההיענות המטורפת מצד האמנים, ומההבנה שנתנו במה לכ”כ הרבה קולות שלא היה להם מקום. התרגשתי מההתפתחות האישית שלי בתוך התהליך, מהשינויים שקרו בכל מערכות היחסים שלי בזכותה ומהקשר עם דייב. אבל הכי הכי? התרגשתי מא.נשים שגילו על עצמם ואת עצמם בזכות המגזין. משיחות על מגדר עם א.נשים שמעולם לא התעסקו בזה. ומביקור מיוחד מאוד באיגי חולון, בו דיברנו על המגזין מול בני נוער. זו הייתה זכות גדולה.
מה החלומות והתוכניות שלך לעתיד?
אני חולמת על הרחבת השיח הזה- על המשך היצירה של ג’נדר טאק והמשך היצירה בכללי.
אנחנו כרגע בעיצומה של עבודה על פרויקט אמנות ענק של ג’נדר טאק שיצא “פיזית” לקהילה. אבל החלום הגדול? הוא לטייל בכל מיני מקומות בעולם ולהוציא גיליונות שישקפו תפיסות וחוויות מגדריות נוספות .יש עוד המון מה לעשות. יש דרך ארוכה עד שהשיח הזה יהיה נחלת הכלל, ויהיה פתוח ומכבד יותר.אני רוצה להיות חלק (קטן כגדול) ולקרב אותנו לשם- אפילו בקצת.
