Pexels | cc0
כשנוי’ה שלי היתה קטנה, בת שנתיים וחצי בערך, היא פיתחה קשר, לא כל כך ברור בהתחלה, לספיידרמן. היא לא ביקשה להתחפש לספיידרמן, וגם כשהצעתי את התחפושת – כי יש לי אותה בגן בכמה ווריאציות, התשובה נשארה לא.
זה לא הפריע לה לשחק עם בובת ספיידרמן, לבקש מצעים של ספיידרמן, לשחק במשחק זיכרון של ספיידרמן ובגדול לרכוש רגשות מעורבים המייחדים את ספיידרמן…
איך מעורבים?
היא החלה מספרת לילדים בגן שספיידרמן הוא אבא שלה. יום אחד, בעודנו חולפות בשדרת חנויות היא נפנפה לשלום לבובת הליום בדמותו וקראה לעברו :”שלום, אבא”…
לא יכולתי שלא להתפעל מהחוכמה של הילדה הזו.
היא נולדה לתוך בית בו מאז ומעולם היו שתי אימהות. כשהיתה קטנה יותר, ידעה לענות: “אין לי אבא. יש לי שתי אימות”. פתאום היא שינתה את תשובתה, ולזמן מה, היה לה אבא. ספיידרמן. היא מצאה לעצמה תחליף. ללא פנים, לא קרוב, דמות חיובית ומצילה, שנמצאת כל הזמן בסביבתה ועם זאת, לא מוחשית.
מקסים אותי איך ילדה בת שנתיים וחצי הצליחה לענות לעצמה על השאלה הכה מורכבת במציאות שלה: איפה אבא?
יאמרו את שיאמרו הספקנים/הפסיכולוגיים/הוגי הדעות בחינוך/מתנגדי הבחירה שלי…
אני יודעת שנותרתי מוקסמת מהפתרון. עם גדילתה, והתפתחות היכולת הקוגנטיבית שלה, הסברנו לה שלה יש תורם. לא אבא. הצלחנו להסביר לה את זה באמצעות דוגמאות מוחשיות כמו – תרומת בגדים לנזקקים, תרומת כסף ושיער לחולי סרטן. כשבגרה , והגיעה לגיל 6, התחלתי טיפולים להיכנס להריון. אני זוכרת שלקחתי אותה איתי לבנק הזרע. האחראית, מכירה אותה כזרע, שמחה כל כך על בואה ומיד לקחה אותה לסיור מודרך בבנק. אני זוכרת את מבטה הסקרן נרגע ומקבל תווים רכים יותר. כאילו קיבלה זריקת הרגעה ושייכות. אולי אפילו הרגשה של “נורמאליות”… ותסלחו לי באמת על בחירת המילים ה”לא פוליטיקלי קורט” – עם זאת, זוהי המציאות בה אנו חיים … זה עדיין לא ממש דבר שבנורמה לשתי נשים להביא ילד לעולם. זו בטח לא המציאות בבתים רבים בישראל, שלא לאמר בקריות…
אז אני באמת יכולה לאמר שבורכתי. בורכתי בסביבה כל כך מקבלת ואוהבת. הורי הגן שלנו, לאורך השנים, ניחנו בקבלת הזוגיות שלנו ללא שיפוט ובאהבה מאוד גדולה. המשפחה שלנו,החברים שלנו – גם הם כולם קיבלו אותנו באהבה כחלק מהם. המסגרות השונות בהן התחנכה נוי’ה, גם הן היו מסגרות מקבלות ומכילות. הבת שלנו לעיתים רחוקות, נתקלה בהלצה או צחוק על חשבונה בעקבות הבחירה שלנו. ברור לי שהיא היום רק בת 12, וכי ארוכה עוד הדרך . בטח כשגיל ההתבגרות כבר החל ואנחנו מרגישות אותו שועט ובועט כאן בתוך הבית שלנו. המעבר לחטיבה בשנה הבאה מרחף כעננה מעל ראשי לעיתים. חברויות חדשות, הורמונים, התפתחות… אין לי ספק שהיא עוד תעבור כמה מהמורות בחייה כתוצאה מהבחירה שלנו, שאין לה שום קשר או השפעה עליה… עם זאת, אני לא יכולה שלא להיזכר ולצחוק בעצמי על הגיל הזה – גם לי בכיתה היה ילד שאביו היה גניקולוג. אז , הוא היה קורבן של בדיחות רבות , מגוונות, לעיתים אכזריות על המראות שאביו רואה רואה יום , בכל בוקר… היום אני יודעת להעריך אחרת את המקצוע…
גם היום, כמו אז, אני בטוחה בכוחות של הבת שלי. בכוח ההתמודדות שלה, בכוח האינטילגנציה שלה, בכוח ההקשבה שלה בכוח השיתוף שלה, בכוח ההפרדה שלה – את עצמה ממה שאומרים …
מאחלת לה להתחזק ולראות במנסים לפגוע בה לא יותר מאנשים מפוחדים שלא מבינים באמת מה שהם אומרים ולבקש עבורם חמלה.
מכם אני מבקשת לחנך את ילדכם לקבל ולאהוב את האחר, לפתח בביתכם מקום לשיח וקבלה. יש סיכוי גדול שלפחות ילד אחד או ילדה אחת בכיתה שלו הם כאלה בעצמם. כהורים, בטח הייתם רוצים שילדכם יהיו בצד המקבל ולא הפוגע.
לכל מכריי, תודה לכם על הקבלה אותנו ללא תנאי.
הכותבת היא נעמי גלילי – מדריכת הורים ומלוות משפחות, מתמחה בהורות משותפת ומשפחות חדשות
