“זה טוב גם לטיפול בלב שבור?”

גילי בסון חוגגת עצמאות במרדף אחר אהוב ישן, דוחה ומפתה בו זמנית

ספירת העומר עומדת להסתיים. החגים עברו ונגמרו בזיקוקי דינור מעל כיכר העיר. אני וחברה מהתיכון אוחזות בצמר גפן מתוק, מתהלכות בין ענני קצף שמגיע במיכלי ספריי ומחפשות בשבילי תפוח מסוכר. לא ברור מאיפה אחז בי הדיבוק לאכול אחד מאלו. אף פעם לא באמת אהבתי את הממתק המוזר ביותר שהמח הישראלי המציא.

הערפד הגבוה והלבן שלי יצא למסיבה באזור יפו. הוא רצה שנפגש אבל לי ולחברה מהתיכון לא התחשק ללכת אליו, אז התכתבתי איתו לאורך הלילה בעוד אני והיא צועדות לאורך רוטשילד ומנהלות שיחה ערה על שמן קוקוס.

לטענתה הוא המרפא האולטימטיבי לכל. היא ממליצה לי למרוח אותו כדי להעלים את הצלקות בחזה הסיליקוני שלי, לשים אותו מתחת לעיניים כדי להוריד נפיחות ולטשטש כהות, לנקות איתו את האיפור שאני עוטה על עצמי, להשתזף איתו, לשים אותו בשיער כמסכת יופי, ואפילו שם למטה למניעת דלקות. היא מסבירה שהוא אנטי בקטריאלי, עושה את העור נעים למגע, יש לו ריח מתקתק ושהיא אפילו אוכלת אותו.

אני מקשיבה בעיון רב ובלתי מוסבר בשיחה על שמן קוקוס. אנחנו חוצות את השדרה בין כל האנשים ואני מזמזמת לה את השיר של ריטה, “בערב יום העצמאות”. מרגיז אותי שהיא לא מזהה. אני מדלגת לפזמון, חוזרת שוב לבתים וכלום… היא לא מכירה.
אני מתארת לה את המתרחש בשיר, איך גבר מחליט לעזוב אישה דווקא בערב החגיגי הזה והם נפרדים לאור הזיקוקים בכיכר העיר, בדיוק איפה שלפני רגע היינו. הוא מספר שאין לו אהבה אחרת אלא הוא פשוט מאס בקשר ביניהם והיא מגיעה אל הבית הריק שהותיר לה.

היא מזדעזעת לנוכח השיר העצוב שאני בוחרת לזמזם בזמן שאנחנו ממשיכות בהליכה.

אנחנו מגיעות אל איזור “מקס ברנר”, מתיישבות על ספסל ומחכות לערפד ולחברים שאיתו שיצטרפו. אחרי אין ספור בירורים של ‘איפה אתם בדיוק’ ו’תרימו יד אם אתן רואות אותי’, הוא מגיע שיכור והחברים איתו. מפגש בין החברה מהתיכון שמכירה אותי בכל הגלגולים והידיד שלי ששייך לחיים החדשים.

אנחנו מתהלכים ומחפשים מקום לבלות בו את מה שמסתמן כסוף הערב. לילה של עצמאות ואנחנו לכודים בין תורים בלתי נגמרים בכל מקומות הבילוי. דוכן שווארמה מנצח את כל ענני שיערות הסבתא והחבורה מתיישבת סביב שולחן ובולעת עדר שלם. אני לא רציתי לאכול.. אני עדיין רוצה מסיבה, אבל משלימה עם העבודה שהיא כנראה כבר נגמרה…

על המסך סמס מהאחד שלי: “תיהני לך ברוטשילד… עם הערפד שלך”. איך הוא ידע כנראה תשאר תעלומה עד סוף חיי. בכלל איך הוא תמיד יודע ומרגיש זה סוג של חידה.

אני מכריזה מול כולם שהגיע הזמן להתקפל וללכת הביתה… אנחנו נפרדות מכולם וכך אני והחברה פוסעות חזרה אל השדרה כשפתאום אני מוצאת את מבוקשי האמיתי! תפוח מסוכר. דוחה כמו שתמיד זכרתי אותו ומפתה בו זמנית לתת לו ביס. מאושרת מהמציאה הדביקה סיימנו את הערב ועליתי לישון.

הוא אוחז בידי בכח, מחליף עוד כמה מילים, מנסה להצחיק ולהקסים אבל לשווא. את המשך השיחה ניהלנו באסמסים ואז שוב בטלפון עד אור הבוקר. אני יודעת שאחרי זה תבוא שתיקה של שנינו

הבוקר שלמחרת הביא איתו מפגש נוסף וקצת פחות צפוי. שמש לוהטת של אחרי מסיבה ורחובות ריקים אפילו מחתולי רחוב והוא פוסע לו ברחוב מולי מזמזם ושר. אני מחייכת בחצי חיוך הוא עוצר.
– “אז איך היה אתמול עם הערפד שלך? זה לא בסדר שלא הזמנת אותי”
– “כאילו שהיית בא…הייתי שמחה אם היית איתי, אבל אתה לא. אתה אף פעם לא”
– “מדהים איך אנחנו נפגשים כל הזמן ככה ברחוב, אם לא הייתי מתעכב לרגע הייתי מפספס אותך”

אתה באמת מפספס אותי אני חושבת לעצמי. עייפה מהלופ הזה שחוזר על עצמו אני מחליטה להיפרד ממנו ולהמשיך לדרכי, אין לי כח לזה יותר. מאסתי. הוא אוחז בידי בכח, מחליף עוד כמה מילים, מנסה להצחיק ולהקסים אבל לשווא. את המשך השיחה ניהלנו באסמסים ואז שוב בטלפון עד אור הבוקר. אני יודעת שאחרי זה תבוא שתיקה של שנינו.

לשמחתי העומר מסתיים והחום עולה, הרווקות מתקשרות ו”בלאדי מרי” חוזרת לחיי. אני שזופה ומוכנה לקיץ, עוטה על עצמי איפור ונוצצים ויוצאת להצחיק בנות ולרקוד עם חשפנים כל הדרך אל החופה שלהן. גם הזמן שלי יגיע מתישהו, עם מישהו כנראה.

קיץ הוא זמן לאהבות חדשות, לבושם בריח פראשי, לבגד ים חדש שמחכה לי בארון ולעוד אחרים שאני מתכננת לתפור לי בעצמי. עוד קצת וספירת העומר מסתיימת, אז יתחילו החגיגות.

בינתיים הוא בוחר להרגיז אותי על דפי הפייסבוק ואני אותו בתמונות שלי נהנית בכל מקום שרק אפשר לצלם בו סלפי. אנחנו נפגשים בשעה קטנה של לילה אצלו בבית. הוא מחויך וגאה בעצמו שהצליח להזיז בי משהו ומבטיח שהכל ישתנה לטובה, שאני רק אחכה ואראה.

יום למחרת, בדיוק באותה נקודה שפגשתי אותו אז, אני מזהה במקרה חנות טבע. נכנסת לחנות הצוננת שמלאה בריח של טבעונות וקונה לעצמי צנצנת ענקית של שמן קוקוס בכבישה קרה. יבוא מתאילנד, הארץ שבה באמת אפשרי הכל, מה הפלא שהם מספקים עוד פתרון לבעיות ועוד בצנצנת?

את הבעיה הכי גדולה, כבר פתרו לי שם. מאז נשבעתי לחיות באמת.

אני מסמסת לחברה מהתיכון ושואלת: “קניתי שמן קוקוס. תגידי.. זה טוב גם לטיפול בלב שבור?”