ממכון השיזוף לפגישה עסקית, לקניות בנחלת בנימין ומשם לארוחה ספונטנית עם האחד. בוקר שגרתי של גילי בסון גרם לה להרגיש כמו הנשים בפרסומות
אחרי שהספקתי להשיג שיזוף מושלם, בינתיים במכונה כי עוד לא באמת הגיע קיץ, יצאתי חזרה אל קינג ג’ורג’ המוצף.
התכנון היה להמשיך את היום כי יש לי עוד כמה סידורים, אבל צלצול טלפון קטע את המחשבות והצריך אותי להגיע דחוף אל המרכז הגאה בגן מאיר.
למזלי הייתי ממש באזור, בלי איפור כי רק יצאתי ממכון השיזוף, אבל, תודה לאל, עם משקפי השמש.
חציתי את הכביש לפגישה עם האחיות שלי. יש לי אחות אחת גדולה שנולדה באמת לפני לאבא ולאמא שלי, ויש לי אחיות חדשות – אלו שעברו את התהליך כמוני. במקרה הזה שתי הבנות שמיהרתי כל כך לפגוש עברו את השינוי הרבה לפני, מה שאוטומטית הופך אותן לאחיותי הגדולות.
האחת אחות גדולה רשמית, מרשימה וגבוהה, שעברה את השינוי עוד לפני שבכלל נולדתי. זה הזוי. אני יכולה לשבת ולהקשיב לה כל היום. הסיפורים שלה הם מעולם ותקופה אחרת. את חכמת החיים שלה לא מלמדים בשום בית ספר לכן כדאי רק להקשיב לה ולשאוב עוד ועוד.
השנייה קרובה אלי בגיל אבל עולה עלי בניסיון החיים שאחרי השינוי. היא מלומדת ואשת קריירה שבחרה עד לא מזמן לחיות את חייה מחוץ למעגל “החיים הנורמלים”. משהו בה זז לאחרונה, וכמוני גם היא הבינה שיש מעבר לעצמך, שכרגע טובת הכלל נחוצה ואיכשהו היא מעצימה אותנו גם באופן אישי.
יחד יש לנו חזון למידע וסיוע נגיש בעברית, כזה שיתמוך בכל מי שמאסה להילחם במראה ורוצה להגשים את עצמה בבטחה, פיזית ונפשית. כמו “דולה”, תומכת לידה, שמכינה נשים לקראת לידה, רק שהפעם זה ללידה המחודשת, זו שבה אישה יולדת את עצמה מתוך גופה שלה. רעיון מקסים, חזון אפילו, אחרית הימים אפילו.
היוצרות בפגישה התלהטו כי גם כשמדובר במטרה התנדבותית זו פגישה עסקית לכל דבר. ניסיתי לגשר בין הדעות של כולן ואחרי שהצלחתי להרגיע את הרוחות גבר לו שוב קול ההיגיון ונתן את הטון. סיכמנו על המשך העבודה למטרה המשותפת שלנו, לחזון.
משם, אם כבר בעסק עסקינן, מיהרתי אל הבית השני שלי, נחלת בנימין. הרחוב הכי קסום בת”א אם תשאלו אותי. שם הכל אפשרי והכל בנמצא.
למרות שאני משתדלת להיות ממוקדת בציוד שאני צריכה לאסוף עבור העיצוב שאני עובדת עליו, קל מאד להיכנס שם לסחרור. אני תמיד חושבת לעצמי ששום סכום שאשים בארנק לא ישביע את הרעב של כל מה שארצה לקנות. אני רוצה את הכל! ולקינוח אני רוצה עוד ועוד.
אז אני שמה אוזניות עם מוזיקה בפול ווליום כדי לא לשמוע את הבדים קוראים לי. אני מרסנת את הילד הקטן שבי שרוצה שוקולד ומנהלת איתו בראש מלחמות של אמא. “לא עכשיו! עכשיו קונים רק מה שצריך.. אם יישאר אז אני אקנה לך אבל משהו קטן!”.
יופי, קניתי את הרוכסנים והשיפון, מצאתי את הדמוי עור וגם קניתי לילד הזה שבי בד שלא באמת הייתי צריכה. רק שישתוק… וברור לי שזה הולך לשבת מקופל בסטודיו כי אין לי זמן לזה עכשיו.
טוב יאללה… הביתה.
הוא נכנס משתאה למראה האוכל ובולע גם אותי בתאווה, בזמן שאני רכונה אל הכיור ממהרת לשטוף את הכלים. “תישארי איתי קצת… אל תלכי”
מעלה סלפי מהדרך כי זה יום יפה היום והשיזוף באמת יצא מושלם. מגיעה הביתה ויודעת שאין לי הרבה זמן. חישוב מהיר אומר לי שיש זמן לאכול, לטפל בעצמי ולהתרענן לקראת יציאה נוספת, הפעם רשמית יותר. אני ממהרת להתלבש, להתבשם, לא שוכחת קרם גוף, מייבשת את השיער בפן ומותחת משני צידי הפנים מי שישמע מי אני.. פארה פוסט.
צוחקת קצת על עצמי, מתאפרת קליל בגווני שמש ברונזתים כי הקיץ קפץ פה לביקור, ותוך כדי חושבת על כמות השעות שאני הולכת לבלות בים בקיץ הקרוב, כי עכשיו זה כל כך פשוט אצלי בראש.
משרבבת שפתיים בגלוס וממהרת לענות לטלפון שמצלצל… על הקו זה שתמיד איתי. הוא מת מרעב ואין לו כלום בבית … הוא עייף ולא יודע מה לעשות. כמובן שאמרתי לו שיגיע, “אבל מהר”, ביקשתי, “אני ממהרת החוצה”.
“חיים תודה! חכי לי.. אני בדרך, אני אביא כוסברה לסלט”. לא יודעת איך זה קרה אבל 15 דקות אחרי זה כבר היו קציצות בשר, סלט חתוך גס כמו שהוא אוהב ורוטב טחינה מלא לימון. הוא נכנס משתאה למראה האוכל ובולע גם אותי בתאווה, בזמן שאני רכונה אל הכיור ממהרת לשטוף את הכלים. “תישארי איתי קצת… אל תלכי”
ווידוי קטן: אני רק בן אדם!
מראה של גבר אוכל מהקציצות שלי זה לא משהו שאני יכולה לעמוד בפניו. “אני אאחר בחצי שעה”, ויתרתי לעצמי ונכנעתי לו.
אחרי שהוא טעם מהקציצות ואני טעמתי אותו מיהרתי אל התיק השחור והעקבים.
“חייבת לרוץ החוצה”, סיננתי אליו תוך כדי הוא נשאר בדירה לאכול ואני רצתי על עקבים עם השיער המסודר לבושה רשמי יותר אל תוך ת”א של רחוב המסגר, חיה בסרט שאני בניו יורק.
“תראי אותך”, חושבת לעצמי בראש, “את כמו אלו מהפרסומות של השניצל והטמפונים עם הכנפיים ואבקת הכביסה שמסירה כל כתם. הרי להיות אישה זה להספיק את ה-כ-ל, ועוד להראות טוב בסוף כל זה”
יכול להיות שאני סוף סוף מגשימה את עצמי?
שיט!!!! שכחתי את הטלפון בבית…
